את בטח חושבת שנפגש בגיל 26 לקפה בעיר מגורינו העתידית [סביר להניח רעננה] בעוד היותך סטודנטית באיזשהו בית ספר נחשב לאמנות, ציור ופיסול, אולי עם עתודה ואולי לא, אולי אחרי קבע ואם לא אז מילוי תפקיד מלא וטוב בצבא שלנו.

ואני?

גרה רק שנה מחוץ לבית, בעיות עם גבר נשוי, אחרי שנתיים בצבא בתור ג'ובניקית, מעט קשרים חברתיים.

ואת תשאלי ואני ממחסור בחברה אספר לך הכל.

אז תנתחי אותי כמו שאת רגילה, כמו שעשית 10 שנים לפני.

אז אולי בן אדם לא כל כך משתנה, אבל אני כן.

אני כל הזמן. זה מה שאת לא מבינה.

זה שאני סובלת עכשיו מרגשות אשם בגלל הבגידה, מבדידות קשה בעקבות הפרידה, מחוסר יציבות קבוע [?] בלימודים, משנאה הדדית מכל העולם ואישתו,

לא אומר שזה ימשיך. כי דברים כן משתנים.

אמנם גירושין, מכות והשפלות זה דבר שנשאר כצלקת תמיד. אבל השאר? לא, לא. הם פשוט עוברים להם עם השנים. הזכרון נשאר, לא יותר מזה.

אחרי שאת תזמיני לעצמך איזה קוראסון וקפה ואני רק אשב שם עם כוס שוקו זולה, את תמשיכי לחשוב שאני אותו הדבר. את לא תרדי מזה ואת תמשיכי להיות נעולה על זה. את תנתחי אותי כבת 15, 16, לא מעבר לזה. העולם משתנה, וגם כך גם אני. למה את לא מבינה את זה?

אני אולי אהיה קצת שקטה ומופנמת. אחרי הכל עברו מספר שנים מאז ששוחחתי עם "חברה אמיתית", כביכול.

או אולי אני אהיה דווקא אותו הדבר - אנסה לייפות את הדברים בשביל לא להראות מסכנה או גרועה או כושלת או מעפנה. את לא תקלטי את זה.

עד שאני אבכה.

אפרוץ בבכי באמצע בית קפה המוני.

את תנחמי אותי.

ותיעלמי.

הלו?