שבזמן שהוא ישב ולמד עם החבר שלו, ששונא את כל העולם ובמיוחד אותי אחרי הבגידה,

בזמן שהוא היה עסוק רק במשוואות ופרמטרים, עשה הכל חוץ מלחשוב עליי,

אני, כאן, רחוק, ביישוב הנידח,

חיפשתי את שמו ברשימת אנשי הקשר בנייד וחייגתי.

מבחינתו - פתאום רעד מהמכשיר הקלוקל-מעט, והנה שמי זז עם האיורים הצבעוניים.

מבחינתי - כבר לא היה רשום אצלו "בובי".

הגעתי למסקנה שאני לא ראויה לאיש.

בגידה זו בגידה ולא משנה מה.

לא משנה מה.

לא משנה מה.

לא משנה מה.

אמון זה מעל הכל.

נאמנות זה הכי חשוב.

אי אפשר לעשות משהו אחר.

לא היה אפשר להימנע זה.

הוא נתן לי מוטיבציה לבגוד בו.

גם הייתי שיכורה.

בקושי דיברנו, בקושי נפגשנו.

18 פגישות סה"כ.

4 הראשונות כולל ההכרות היו לפני שהיינו חברים.

7 בכל השביתה, בכל החודשיים האלה!!

בפאקינג חמישה חודשים.

זה אבסורד.

רב הפעמים אצלו, הוא בקושי נהג לפה. אני כל הזמן בזבזתי כסף על כרטיסיות וזמן ואנרגיות וכח עליו. והמון פעמים נדמה שהוא בכלל לא שווה את זה.

אשכרה יש לו רישיון והוא לא יכל לבוא לפה.

זה מזעזע וזה מגעיל.

ולא פלא שנמאס לי אז.

כנראה שאני צריכה קשר קרוב יותר, למרות שלא מגיע לי.

אני שמחה שלפחות זה היה איתו,

שהוא היה הראשון.

בעיניי זו גאווה.

בעיניו כנראה שלא..