כבר יותר משבוע שאני מתהלכת לי עם דמעות עצורות בגרון ביום ובוכה בלילה.
איך אנשים בכלל יכולים לסבול אותי עם התקפי הכעס הפתאומיים?
האסימון נפל לי לפני מספר ימים, אחרי ריב קשה עם חברה וידיד.
העניין חוזר על עצמו, לכולם קשה איתו, אף אחד לא אומר ולא מתדווה על כלום.
ואני אמורה לנחש.
למה?
מאיפה לי לדעת?
החברה שהתרחקתי ממנה דווקא כן ידעה איך להתמודד עם זה. אז, באותה תקופה, היא פשוט לא שמה לב, פשוט התעלמה.
זה סוג של פיתרון, עובדה שנרגעתי.
אבל אולי הפיתרון לזה הוא שהם ילמדו לשרוד כשזה קורה. לא לברוח ולעזוב אותי חשופה. לשים לי יד על הכתף, לחבק אותי ולהוכיח את מה שהם אומרים על הזמן כשאני הכי צריכה את זה.
ההתקפים האלה הם לא סתם, יש לי פאקינג גנים מעוותים.
אני מודעת לזה משחר הימים, אך רק לאחרונה שמתי לב שזה אכן מתבטא גם אצלי.
ניסיתי להסביר ובכיתי.
היא דווקא הבינה אותי וסלחה לי.
אבל האחרת, היא נוטרת לי.
אז פגעת בי וביקשתי ממך לבקש סליחה כמו ייצור אנושי, כמו שאני תמיד עושה למרות שרב הפעמים האשמה התחלקה לשני הצדדים ולמרות שאני תמיד לוקחת את מלוא האשמה עליי.
עשית את זה.
מסתבר שבחוסר רצון.
ועכשיו את מתרחטת??
אף אחד לא הכריח אותך. אם זה היה מספיק חשוב לך לא היית חושבת בכלל על לפגוע בי מתלכתחילה, אוטומטית היית עושה הכל ההיפך.
אני הייתי מתנהגת שונה כל כך. בבגרות כזו.
לא במשחקי אגו מטומטמים.
עכשיו את מסיתה אותה נגדי, הרי היא כל כך תמימה וחסרת דעת. עושה מה שאומרים לה.
אף אחת לא מבינה אף אחת והכל באלגן וכל אחת חושבת שהאחרת אשמה ומה לעזאזל יוצא מזה?!
אני באתי וניסיתי לברר, שאלתי באיפוק:
"למה אמרת לה לשלוח אותי להזדיין?"
"מה שעשית לא היה במקום בכלל, ואת יודעת את זה"
"כן, נניח, אני דיברתי איתה והשלמנו"
"היא עדיין כועסת"
"לא, היא לא, אני לפני שעה השלמתי איתה"
"אז מה היא עדיין כועסת"
למה להתווכח?!?!
היא המשיכה, "לא משנה מה תעשי ותגידי זה לא יכפר על מה שאמרת לה ושום דבר לא יצדיק את זה"
"את בכלל יודעת על מה את מדברת?" בראש: מחלה, מחלה, מחלה.
"מה שהיא אמרה לי"
"היא הטעתה אותך"
"את יכולה להסביר לי?"
"לא" בראש: הלוואי ויכלתי לספר לך עכשיו, ליד כל האנשים האלה, באמצע המסדרון.
"טוב, עוד משהו?"
"לא"
הסתובבתי והלכתי.
הלכתי והלכתי והלכתי והמשכתי ולא הסתכלתי אחורה לראות איפה היא, אם אכפת לה בכלל.
כנראה שלא.
היום בבוקר עליתי על האוטובוס בדרכי לגהנום היומי שמסיבה לא ברורה מגודר ומאובטח,
וראיתי אותה.
הצלע השלישית במרובע הזה.
ראיתי אותה והיו לי שלוש שניות להחליט אם לברוח או להתמודד.
מפאת המצב המוזר, היא שמה לב שהייתי שם, חייכה, הזיזה את התיק שלה והזמינה אותי בשתיקה לשבת לידה.
חבל שהסכמתי.
קשקשנו קצת על היום המצפה לנו, היא קיטרה קצת.
לפתע אמרה נחרצות "שמעתי שרבת עם.."
קפצו לי למוח יותר מעשר מחשבות שונות על איך להגיב בצורה מספיק מבריקה, ברורה וסרקסטית.
לא עבד לי. פלטתי אנחה כבדה עם צליל של ייאוש.
"אין לי כח לזה"
היא מלמלה "מה, על מה את מדברת? מה קרה? אממ"
קמתי ועברתי לכיסא אחד לפני.
היא עזבה אותי.
כשירדתי מהאוטובוס הרגשתי את המבט הנוקב שלה על הגב שלי, רק מחכה שאני אגיד משהו.
ולא, המשכתי בשלי, עם המוסיקה באוזניים וירדתי למטה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
