הורים גרושים,

אמא חסרת רגישות,

אבא רחוק, חולה וחי בעולם הפסיכולוגי שלו.

אחות פסיכוטית פרפקטציוניסטית,

אח נוירוטי חסר עמוד שדרה,

עוד אחות שיטחית ורדודה.

ואני.

מה אני?

אולי ערבוב של הכל.

ואולי לא, כי לא הכל עובר בתורשה.

הם כולם מנסים להוכיח משהו, הם חיים בשביל להשיג משהו.

אני רק מנסה לשרוד, זה הכל.

תשחררו אותי, תנו לי ללכת.

אני רוצה לברוח מפה, מהבית הזה, הסביבה הזו, האנשים, הפרצופים שמלווים אותי כבר יותר מ10 שנים.

נמאס לי מהחור המזדיין הזה, הלוואי והייתי גרה במקום רחוק מפה.

להתחיל מאפס בהרגשה שאני יכולה להגיע ליותר.

להרבה יותר, למקסימום מוטיבציה.

להיכלא, לחשוב, להבין, לפעול.

כמו שצריך.

וכמו שלעולם לא ייקרה.

זה מה שגיל 50 וחצי מביא איתו.

שלושה ימים היא שכבה חולה בבית, בסלון.

והמחשבות האגואיסיטיות היחידות שעברו לי בראש היו "למה לעזאזל היא מונעת ממני לראות טלויזיה?".

אתמול היא הייתה בבוקר אצל הרופאה ביישוב וזו אמרה לה שעליה ללכת כמה שיותר מוקדם למיון.

אני תכננתי לנסוע לעבודה איתה ב8 ועשרים אז זה הסתדר והיא נסעה לבית חולים.

ערב לפני היא רבה עם אחותי, ובבוקר היא הייתה קצת מתוחה ועצבנית.

התחילה לקטר על הדברים הקטנים ואני, כהרגלי, לא עניתי, לא הגבתי.

אני משתדלת למנוע ריבים.

בנסיעה היא פשוט התחילה לדבר איתי על מה שהרופא הזה אמר, ומה מתוכנן לה אחרי שהיא שמה אותי בעבודה.. ואז העלנו את חברה שלה שליוותה אותה ליום הארוך הזה. הן התחילו לקשקש על הא ועל דא. דיברו על הטיול לארה"ב שיהיה במרץ [8 ימים בית ריק, אני ואחותי בפארטייה..] ואז על כל המדינות, אמא התלהבה עם הידע שלה.

אחרי זה עברו לנושא של היום, מה הן יעשו וכמה הן יסבלו במבנה הזה שנקרא בית חולים [כמובן עם צחוקים, אווירה חיובית קצת..]..

ואז

הפסקתי להקשיב להן

וחשבתי איך יהיו חיי בלי אמא.

למרות הריבים ולמרות מה שהופך באמת לשנאה מיום ליום..

וזלגו דמעות.

והייתי בהלם מעצמי.

אתמול בלילה:

גורל או מה?