חזר לי הצורך.

אחרי שגיליתי שהוא שיקר והוכחתי לו את זה הוא הכחיש כל קשר, למרות שגם בבלוגו וגם בבלוגה ראיתי שהם חברים. פשוט שיקר לי במצח נחושה. בחיים לא הרגשתי מטומטמת כל כך.

הכי מעצבן זה שהייתי אופטימית לגביו. היה לי קשה לשכוח את כל הטוב שהוא עשה לי בימים האלו, ופתאום בבום אחד, הכל מתפרק.

רציתי שהוא יידע שאני סובלת. התקשרתי ואמרתי לו.

הוא גמגם ומלמל דברים לא ברורים.

ומאז לא דיברנו.

לא באייסי, ולא בטלפון.

ולא אסמסים משעשעים כאלה.

לא עוד.

ועדיין קראתי בבלוגו ובבלוגה, ועדיין נשאר הכאב.

כמה חודשים ככה.

בינתיים פה ושם נתליתי על אחרים.

אחרי כ8 חודש היה עוד טיול של שישי-שבת באיזו אכסנייה בתל אביב. ופגשתי אותו.

והאידיוט חשב שאני אבוא ואגיד לו שלום והכל יהיה בסדר.

כמובן שהוא טעה, מה חשב לעצמו? עזבו שלא התגברתי עם עצמי. גם אם כן, למה שאני אתייחס עליו? לא שווה שום דמעה שלי ושום אנרגיה שלי.

חברה שלי ואני גרמנו לו לייסורים רבים ולכאבי ראש.

וחזרתי מסופקת מתמיד.

לפני מספר חודשים הבחור החליט לחזור לחיי ולבקש סליחה.

ובכן, לא סלחתי לו.

הוא התחנן וביקש ובכל זאת לא סלחתי לו.

לא מגיע לו.

הוא רוצה רק מצפון שקט, לא יותר מזה.

ולפני כשבועיים אותו סיפור, ושוב הציק והעיק.

אפילו הגיב לי בבלוג שהוא חייב לדבר איתי.

דיברנו שוב והוא ניסה להבין למה אני לא סולחת לו בצורה שנראתה הכי פחות אכפתית בעולם והכל חזר על עצמו. יש לו דפוסי התנהגות כל כך צפויים וברורים שזה מרגיז.

ואחרי יומיים שוב שלח הודעה וניסה לדבר איתי כאילו כלום לא קרה.

התנהגתי בכלבתיות מושלמת והוא עזב אותי.

ואיך שמחתי על מה שאמרתי לו.

התגאיתי בעצמי. כל כך רציתי לספר לחברות שלי שזה מה שעשיתי.

בסופו של דבר, אחרי כמה ימים, הרגשתי רע עם זה.

היה לי את הספק לגביו, לגבי האפשרות שאולי הייתי יכולה לפחות לצאת עם משהו מהקשר הזה אחרי ולמרות הכל.

הייתי נפגשת איתו, מדברת איתו, היינו מסתובבים.

כמו אז, לפני שנה.

וקלטתי שאני כל כך פתטית.

שאין לי עמוד שדרה מספיק חזק,

שאני נואשת,

שאני לא מסתפקת במה שיש לי.

וכרגע יש לי הרבה.

הרבה יותר ממנו והרבה יותר ממה שחשבתי שאני אי פעם אשיג.

ואני שלמה מזה,

לפעמים.

אז שמרתי את המרמור בפנים ובזמן האחרון צפות לי מחשבות לגביו, ואחת ספציפית:

למה הוא לא המשיך והתעקש לחזור אליי?

למה הוא נתן לי להמשיך לא לסלוח לו?

הרי אני חשובה לו, במידה כזו או אחרת.

למה זה נראה כאילו הוא באמת עשה את כל זה רק בשביל שהמצפון שלו יהיה נקי?

[הצד השני שלי אומר - את יודעת מי הוא ומה הוא, ברור מאליו שהוא יתנהג ככה, תפסיקי לחשוב אחרת.]

התמימות הזאת,

הרצון הזה להוכיח משהו, ולקבל משהו אחר שבחיים לא קיבלתי, ולדעת, פשוט רק לדעת, שהוא בכל זאת חזר על ארבע.

זה הורג אותי.

ואחרי שאני עושה הגהה ובודקת את הפוסט [גם כן דבילי, אני אמורה לכתוב מהלב לדפדפן בכנות מלאה],

אני מרגישה שזו לא אני

וחושבת "אילו צרות יש לאנשים, ובמה הם לעזאזל מתמקדים?!".

נפגשנו בחנוכה שעבר לטיול בן 4 ימים. בערב היום הראשון נדלקתי עליו. חשבתי שהוא לא ישים עליי [מחסור בביטחון עצמי כנראה בגלל הקודם]. והוא דווקא כן. בנסיעה הארוכה דרומה דיברנו כל כך גלוי ופתוח.

בערב השני ישנו באוהלים.

אני וחברה שלי נתקענו בלי שמיכה אז כל אחת פרשה לאוהל אחר.

הוא הציע את עצמו.

שנינו, באוהל, לבד.

במשך שעה. רק דיברנו. בחושך.

לא קרה כלום.

אבל רציתי. ולא העזתי. לא הייתי בטוחה.

בלילה באו עוד כמה בנים אז גם לא קרה כלום.

לבסוף, ביום האחרון, חזרנו לאיזור המוכר, ירדנו מהאוטובוס, הוצאנו את התיקים ובאנו להיפרד.

ואני חושבת שהתנשקנו. היה שם משהו לא ברור.

וכבר לפני החלפנו מספרי אייסיקיו.

חזרתי הביתה בעננים. לא הפסקתי לחייך, אחרי כל כך הרבה זמן. שנה אולי, שנה וחצי. של סבל ובכי, ובכלל היה דיכאון לא נורמאלי.

דיברתי איתו למחרת בערב.

ממש מפתיע, יש לו חברה.

קשה לי להמשיך.

די להכאיב לעצמך, ילדה.

תשכחי, את במקום אחר עכשיו.

מקום יותר טוב. עם רגש הדדי.

מספיק, תנוחי מהזכרונות האלה.

אני לא יכולה למצוא דרך לתאר את זה.

זה שם, בפנים.

כל מה שאני עושה זה להסתיר את זה.

אני מקווה שזה רק יילך.

מה היית עושה אם היית יודע?

כל הכאב שחשבתי שעברתי,

כל המחשבות שלי מובילות אליך,

חוזרות למה שלא נאמר מעולם,

חוזרות ומתקדמות לתוך הראש שלי,

אני לא יכולה לשאת בבלבול הזה.

אני מרגישה כאילו אני כולי לבד,

כולי בעצמי צריכה להתגבר על זה,

המילים שלי קרות, אני לא רוצה שהן יפגעו בך.

אם אני אחשוף בפניך אני מפחדת שלא תבין,

כי אף אחד לא מבין.

אני לא אפרד ממנו.