שתטריחי את החברות שלך וייצא מזה משהו טוב?

שייצא ממך משהו טוב?

שאם תשאילי גיטרה מחברה ותקחי אותה לידיים, תפרטי קצת תוך כדי כאבי אצבעות מטורפים, תצליחי להרכיב משהו? את הרי רק מפרקת דברים.

באתי לקבוצה ההיא, שחשבתי שמלמדים לנגן. הסתבר שלא.

כל מה שעשו שם זה היה תווים והלחנה.

וזה לא אמר לי כלום.

לא רק זה, הייתה שם מישהי אחת מבין כולם. נורא בלטה.

בחורה חמודה בכיתה ט'.

מעולם לא ראיתי אותה לפני ביישוב.

שאלתי פה ושם וגיליתי שהיא גרה שנתיים פה, מכיתה ז'.

ווואוו, איזה הלם. ואיזו קנאה התעוררה בי.

הייתי רוצה לעבור מכאן למקום רחוק ולהתחיל מאפס.

ולהרשים ולהצחיק.

לנסות להצליח.

אני שונאת את האנשים שמנסים להצחיק ומצליחים.

כי אני לא כזו.

כמה טינה יש בי, זה עצום. ומעורר רחמים.

וכן,

אני

עדיין

לא מעכלת שיש לו חברה חדשה.

אה, ונזכרתי.

שברתי שיא עצמי.

הבכי..

פעמיים ב3 שעות זה הרבה. לא קרה לפני. בהחלט הישג ובהחלט גאה בעצמי.

[למה, מטומטמת, למה?]

ובכלל.. מהבוקר.. פעם חמישית תהיה עוד מעט. מבטיחה.

בוכות.. ממש עכשיו..

בנוסף לזה יש לו עוד חברה חדשה..

פאק מה קורה פה?

כל בוקר יורדות הפנים,

כל צהריים נחות, נרדמות, נאנחות, נאנקות.

כל ערב ולילה וכל קרבה לכרית.. בוכות.

בוכות הן העיניים הבהירות, ה"מחייכות והשמחות".

בוכות..