רציתי לבדוק מה הסיסמא לבלוג אחר, וגיליתי את הבלוג הזה, שחזרתי אותו כי לא זכרתי בכלל את עצם קיומו, הייתי בשוק. אני מרגישה שאני קוראת פוסטים של מישהי אחרת, עם נגיעות ילדותיות, תמימות ולא תמימות בו זמנית. אני זוכרת במעורפל שכתבתי את זה, זה מרגיש כאלו זה היה לפני כל כך הרבה זמן, עברתי כלכך הרבה , הייתי בת 16 כשפתחתי אותו והיום אני בת 20.5. עברתי כל כך הרבה, אבל שום דבר לא גרם לי להשתנות יותר מידי, אולי רק מבחינה חיצונית שאני נראית יותר טוב, ומבחינת התנהגות..אפשר להגיד שאני פחות אוהבת את האדם שנהפכתי אליך, אני אדם קר ומאוד ביקורתי כלפי עצמו ואחרים, אני בקושי יוצרת מגע פיזי שמפגין חיבה או אינטימיות, נהפכתי לקשה להשגה בצורה טרגית, היכולות האומנותיות שלי קפאו והכתיבה שלי קפאה איתן, אני מרגישה שכשאני מתחילה לכתוב הקרח גם מתחיל להפשיר, אבל לא מגיע לרמה של פעם. אם אמשיך ואחזור לכתיבה אולי הוא יפשיר לגמרי, ואולי זה גם יעזור לי להתגבר על כמה מהמכשולים שצצים עכשיו. מה גרם לי להיות כל כך קשה עם עצמי ועם אחרים? האם זה הפרידה מד'? והמעבר החד לקשר שלי עם א'? שגם הוא הסתיים, ושאני עדיין מתגעגעת אליו, אבל יודעת שזה לא יכול להמשיך, וההגיון מפוצץ לי את הבועות והאשליות עם מחט דקה וחדה. אני שמה יותר מידי דגש על מחשבות של מה אחרים חושבים, וזה לא מפסיק לתעתע בי ולהרוס את מי שאני באמת. אני כבר שכחתי מי אני, אני שואפת לדברים חומריים ולא יודעת מה אני באמת רוצה ומה אני באמת אוהבת.

התקופה עם ד' הוציאה ממני את הצד הרוחני יותר, את הרגשות הכבויים ואת החופש שבי. נפרדתי ממנו אחרי שהיינו ביחד כל תקופת התיכון. ואז חלפו להם בערך כ4 חודשים של רווקות, התקופה לבד גרמה לי להכלא בתוך עצמי, להפוך לגוש של קרח קשה כפלדה, לא בדיוק כמו פעם כי הפעם זה פחות מורגש או נראה. הכרתי את א', והתחלנו לצאת למרות שלא התגברתי על ד', יצאנו בערך שנה ו7, עם פרידה של 3 חודשים באמצע. הוא לא האדם שגרם לי לפרוש כנפיים ולהפתח בפניו, כי הוא בעצמו סגור כמוני, אז לא השלמנו זה את זה אלא קטענו זו את דרכו של זה. וזה מרגיז אותי, כי אני צריכה לפרוש את הכנפיים בלי להיות תלויה באף אחד. עכשיו אני מתגעגעת לא'. ואני אפילו לא יודעת לאיזו תכונה בו אני מתגעגעת. אני חושבת שלאמינות שלו, למסירות ולכמה שהייתי חשובה לו, ושאני עדיין, אני יודעת שהוא עדיין רוצה אותי. אבל אני לא רוצה אף אחד, כלכך חסר לי ואני מרגישה ריקה בלי קשר, אבל כשיש לי הזדמנות, אני לוקחת כמה צעדים אחורה, כי אני מרגישה שאני לא מסוגלת להכנס שוב לקשר, שנחסמתי למרות שאני הייתי אחראית לפרידה. ואני גם מפחדת מסטוצים, כי חשוב לי איך אני נראית בעיני אחרים ואני גם לא רוצה לפגוע באף אחד, ואפשר להתאפק מתענוגות שנעלמות מהר כמו שהן באות, כן, אפשר להתאפק גם כשממש ממש שיכורים. המודעות העצמית שלי בשיא, וזה כבר הגיע למצב מוגזם שמונע ממני להשתחרר ולעשות מה שבראש שלי.

למען האמת, אני שונאת את האיפוק הזה, הוא הפך לחלק ממני, אני מתגעגעת לשטויות הקטנות של פעם, אני לא יודעת מה קרה לי. אני בררנית מידי, ולא מגיע אדם שבאמת מצא חן בעיני, וכשהוא כן הגיע, גיליתי שהוא אדם פשוט ומעפן, ולא כמו שהוא מוצג וכמו שחשבתי שהוא. וסתם הבכתי את עצמי בכלל שהתחלתי לדבר איתו, לא היה שווה את זה.

אני לא מבינה את עצמי, ד', החבר הראשון, עדיין מופיע לי בחלומות, אני מדברת איתו שם, והוא מבקש ממני סליחה ואנחנו מספרים אחד לשני מה חדש אצל האחר, ממש שיחות נפש כמו פעם.. ואז אני מתעוררת, ונזכרת שהוא בכלל לא מדבר איתי, כי הוא מפחד מהחברה שאיתו עכשיו, היא מאיימת עליו. חחח הוא כל כך חלש. יצא לנו לפגוש אחד את השני כמה פעמים באוטובוס/רכבת, והוא אפילו לא הסתכל לי בעיניים. אחרי כל מה שעברנו ביחד. את כל התיכון העברנו ביחד, את כל החוויות והזכרונות משם, עיצבנו אחד את השניה.

כשאני חושבת על זה, אין לי באמת אדם שאני מדברת איתו, יוצא לי לזרוק משפט לה ולחברה אחרת, מספרת פה ושם על כמה דברים שמטרידים אותי, אבל בד"כ זה דברים שטחיים ושטותיים, כי אני יודעת שאני בן אדם עמוק ואני לא רוצה להכביד על אף אחד ולשתף במועקות שלי.

אני יודעת שזה לא בריא לשמור בטן, אני גם מרגישה שזה לא עושה טוב, אבל אני לא באמת מצליחה לפעול שונה ממי שאני (לפחות לא לטווח הארוך), ואני יודעת שרק ככה זה יביא לתוצאות שונות.

עם כל זה מבחוץ אני אדם חייכן שאוהב לצחוק ולדבר שטויות, קצת טיפשה לפעמים מודה באשמה, אוהבת אנשים אחרי הכל.  

בא לי חופש נצחי, אין לי כוח למירוץ עכברים הזה של החיים. ולחשוב עוד שאני משתחררת בחמישי. מוזר קצת, אחרי שהייתי כבולה במסגרות כל החיים שלי פתאום להשתחרר לחופשי, להיות תלוי אך ורק בעצמך.

לילה טוב 3>