לספר שכבר שנים אני באון-ואוף עם איזה בחור, זיו חיוך ויפה עיניים,

שנוגע ואוהב, ואני תמיד מתמהמהת מאחוריו, מהססת, מתפייסת.

לפעמים יש תקופות שהעתיד מבהיק לפנינו ובהן גם אני תופסת יוזמה,

מאמינה שיש לי כח משל עצמי, לחיות, ושהוא משתלב עם שלו,

אבל רוב הזמן הוא פשוט מאמין גם בשבילי.

מעולם לא היה אדם מחוץ למשפחה שהאמין עבורי ככה.

ועכשיו, עכשיו תקופה חסרת ברק.

תקופה שבה להיות קרובה גורם לי להרגיש כאילו משהו מסיט אותי ממערכת הצירים שלי

ואני רואה את המבט שלו, מגשש, מחפש, נעלב, לא מראה את מסקנת הביניים: איפה האהבה שלך? 

הנה החיוכים הפכו פתאום טכניים, ה"מותק" לא אותו "מותק", והשלום... אין שלום.

ואני? במקום לגשש בחזרה בכח, אני מחפשת:

איפה מערכת הצירים שלי? למה אני פונה ממנו בכח כזה?

ומאוכזבת מעצמי, אשמה ופחד מובילים אותי בחזרה,

בדיוק ההפך ממה שנינו היינו רוצים

בעצם

מי יודע כבר מה אני רוצה?

מדי עשור בממוצע אני מאמצת לי שומר זכרון.

עד גיל שמונה או 11 זו היתה אמא. מתחילת התיכון- MJ.

מאז שהוא גילה שהוא רוצה את התפקיד- המכונף.

שלושת האנשים החשובים והמשמעותיים ביותר בחיי. אנשי עברי הניידים.

שלושת האנשים שאני יכולה לזרוק להם חיוך וחצי משפט והם יכירו את הניב ואת הסיפור מאחוריו, ויחייכו אליו,

והחיוך שלהם יאשר שאני קיימת, שזו באמת, עדיין, אני.

את אמא וMJ כבר איבדתי, האם אני עומדת בפני אבדן של המכונף?

איך אני יכולה לעמוד בלהיות שומרת הזכרון של עצמי?

והאם אפשר לעשות את זה בלי שלב אבדן נוסף?