אני שוב לא שתיל, כבר גזעון, אבל בעציץ, מחפשת את האדמה שלי.

מזמזמת "הילד בן שלושים, אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא",

ונבהלת: אני בת 25 אני. הייתי. בחודש האחרון חגגתי שוב ושוב יום הולדת,

אבל גם זה היטשטש יחד עם הנסיון להתעלם ממה שקורה מסביבי.

ועדיין אני בת 25 אני, בצבא, ולא יודעת לאן אני רוצה להמשיך ובמה.

אני מרגישה (למרות שזה לא נכון ב100%) תלושה ונטולת עוגנים.

מדהים אותי להבין שבמרחק עשרים דקות נסיעה, החיים ממשיכים אף הם,

הגבינות במקרר מרקיבות, העגבניות מתחלפות, מאפרות מתרוקנות.

אנחנו באמת סובבים בשתי דרכים שונות, יום ולילה לאורכן.

שאר השיר- אני לא בטוחה שמתאים.

(גם אצלי דברים יגיעו ויחלפו, אבל אני לא נשמעת לי כמו סיפור).