היום פחות קל לי.

בא לי לרוץ לזרועות המכונף

ובא לי לקרוא לחושך התל אביבי הסואן "נוף אהבתי" [1],

אבל זה לא ככה.

זה לא ככה.

והאוטובוס עובר לסלואו-מושן מרוח כשהוא שועט ליד הדירה שלו, ואני עוברת איתו וחוזרת הביתה.

בהתחלה קשה לי למצוא את החיוך וגם אחר כך הוא מזדייף לי,

הרבה יותר קל לי להתפס למה שאין מאשר לשאלה הבוערת יותר, מה יש והוא שלי-שלי.

אני מתגעגעת, כן. ככה.

יודעת שלהפגש ידרוש יותר מדי עכשיו ממה שכל אחד מגייס לו

או לחילופין פחות מדי, וששניהם יהיו סתם לא טובים, אז לא. אבל.

היום פחות קל לי.

[1] כמו שקראתי לתחנות הרכבת אחרי התלתלים.