גוף האדם מורכב מכ-60 אחוזי מים.

ממה אני מורכבת? מה חשוב לי?

אם נשמיט לרגע את מערכות היחסים [1],

מתברר ששני דברים בעיקר:

מילים ומגע.

עם מילים יותר קל לי להתמודד.

ואיך אכתוב על מגע [2]?

אוי.

כבר מתחילת הההתבגרות נהיה לי פתאום חד,

רגעי הגילוי הזה, שאני זקוקה למגע. מאוד. 

עד כמה הוא מחיה אותי וגורם לי להרגיש "בעולם".

כבר שנים שאני הכי-אוהבת פשוט לשקוע בחיבוק,

עם אהובים מסוג כזה ועם אהובים מסוג אחר,

ויקרים לי אותם האנשים המחבקים.  

לא הייתי מודעת בכלל ולא היתה לי בעיה בנושא הזה עם הבנזונה (מגע היה חדש ורגש ומסעיר וממילא רוב מה שהיה שם)

ועם האקס-אקס (שהיה דובון אכפת לי) ועם המתחתנת (לא הסכימה שאגע בה ממילא)

ועם המתעלמת ($&^$%&@!) ועם החנון מהאוניברסיטה (היה לי חבר) ועם המכונף (עליו קודם ובהמשך ותמיד),

ועם הלמות הלב (שהושמטה מהפוסט הקודם עקב העדר שיר).

אבל עם התלתלים. הופס. עם התלתלים.

עם התלתלים פתאום נתקלתי בעומס יתר מצידה על הציר הזה, שבו אני כל כך זקוקה ומשתוקקת.

פתאום נודע לי שלא כל בני האדם זקוקים באותה המידה,

אבל לא התקבל על דעתי אלא מאוחר יותר,

כשהמכונף, יקר ונוגע מאוד, אמר גם.

זה היה קשה.

פתאום התחלתי לחפש, מה בעולם שמסביב יכול לעזור לי עם הצורך הזה.

וגיליתי- שמה שעובד עבורי, לא נמצא על פני הקרקע.

הוא נמצא

רק

באתרים מיוחדים

לבעלי צרכים מיוחדים

ואוף

אוף

אוף.

למה תמיד יוצא שהדברים שעומדים כל כך קרוב למרכז הכובד של החיים שלי

הם יוצאי דופן?

גרוע מכך

למה הכל לא במונחים של "שונות" אלא של "בעיה" או "קושי"?

ככה הרגשתי. ככה אני מרגישה. כמו עוד משהו "מקולקל" בי.

המכונף אמר, שזה ככה ויש התפלגות של צרכים אצל אנשים, ומה לעשות, אני נופלת איכשהו ככה שהצרכים שלי אחרים.

הנה, רוב האנשים יש להם צורך בהשתייכות שבטית ובעוד כמה דברים,

ובשבילם יש מענה פופולרי. בשבילם משדרים לפחות יום בשבוע במצטבר, שידורי כדורגל.

יופי, רטנתי בלב כבד.

ואיפה אני יכולה לראות בתקשורת אנשים כמוני?

שצריכים מה שאני צריכה? שדברים שעושים להם טוב יכולים לעשות לי טוב?

אולי בתשדירי השירות שבאים בהפסקות של שידורי הכדורגל.

אני כבר כמה שבועות לבד. זה אומר שמגע אינטנסיבי שהייתי חשופה אליו עם המכונף,

עכשיו נעדר מחיי האי-זוגיים. לא מזמן נפגשנו, ויותר מדי דברים שאמורים להיות לא נעימים לבני אנוש נורמליים היו לי נעימים, רצויים ומבוקשים.

זה מתחיל מזה שלא רק שאין לי בעיה שאדם ששוקל כששים קילו ישכב עלי, אלא אני רוצה בזה,

ומתחיל להיות כבר מאיים (לא מאיים מלשון איום, מאיים קונספטואלית) כשהוא לוחץ עלי בכח באגודלים פרושים בנקודות שאמורות להחזיר צעקת חמס, ואני רק מפיקה גרגור מרוצה לגמרי.

חיפשתי, חיפשתי, שאלתי חברה מטפלת, ויצא לי:

כנראה זו "בעיה" של תת-רגישות.

כנראה למערכת החישה המשתייכת למנח (עמדת) הגוף ביחס לעולם [3]

כנראה קוראים לזה בשם ארוך שיש בו איזה גם איזה צ'

וכנראה שיש מה לעשות בנידון.

לא, לא רק שהמכונף (או אדם אחר) ישכב עלי. אם כי זה עובד מצויין.

אחד הדברים שהמליצו לי, למשל, זה לקפוץ. אז קנינו טרמפולינה.

ועכשיו, כשלאחותי יש מכונת תפירה, אני יכולה לארגן לי שמיכה כבדה ואפודה [4] כבדה ומה-שאני-רוצה-כבד-בתנאי-שאני-אהיה-מוכנה-לתפור-את-זה, ואולי זה יעזור. עוד החורף. עוד לפני שאני אהפוך לפקעת אומללה שמעירה שוב את עלבון שידורי הכדורגל.

[1] שכן המכונף, MJ, המשפחה, ואינטראקציות עם צה"ל ושאר החברה האנושית הם נושאים כבדים בענן התגיות של הבלוג הזה [בדקתי].

[2] ג'ני היתה פעם רחומה אלי, ואמרה שאין כמוני בתיאור של מגעים. אמן ותודה ואמן.

[3] פתאום זה נשמע מוכר בקשר לשאר ההתמודדות שלי- מערכות יחסים. יחס זה סוג של מנח, לא?

[4] פריט מימי הביניים, חלק עליון ללא שרוולים. בלע"ז וֶסט.

נ.ב

במקומות שאני קוראת בהם כתוב שבדרך כלל ההרגעוּת בעקבות מגע כזה עשויה להיות גם עדות לכך שהוא עוזר לטפל בעומס-יתר במערכות תחושה אחרות (רגישות מגע, אור, רעש וכו'). ואללה.

אבל בינתיים יש לי תחושה שקודם כל זה צורך בפני עצמו.