יש גם שירים שהם לא שירים של אקסים.

כבר שלי. באמת שלי.

הראשון הגיע אלי כבר בכתה ג', בשעור מוזיקה:

אנשי הגשם [גם ביצוע. לעצום עיניים, אלה אורנה ומשה דץ].

(מי הייתי לעצמי? הדמות הנצפית או אנשי הגשם הצופים?)

והשני, אני לא זוכרת מתי.

נחמה. [לא צריך לעצום עיניים, אין תמונה].

אלה השירים שאני שרה באוטובוס, כשבודד או מר.

פתאום אני רואה, שבעצם יש בהם מן המשותף.

זו רחל שפירא הנהדרת, המדודה.

שיר אוטובוס אחר, מתריס ומחוייך:

חיוכים [עוד שיר בלי תמונה].

(אמא שלי קבעה אותו לא מזמן כצלצול לפלאפון. זה מדבק לאללה).

ושני שירי מערכות יחסים נוספות ששכחתי לציין בפעם הקודמת:

היא (לצערי אין ביצוע)

שיר המענה ל"הוא" (הידוע יותר כ-"בואי כלה") מתוך הצמד "האוהבים על חוף הים" של גולדברג.

טריקת הדלת של המשפטים האחרונים, שיר המענה האכזרי לקריאות "בואי כלה" של המכונף.

אחרי שנסעת (ואותך)

זה השיר ששרתי בלחש בערב ההוא,

כשהלכנו, האקס-אקס ואני, בחורשה החשוכה לכיוון המפגש של החבורה.

אני התכוונתי למתעלמת, ורגלי כמעט קרסו תחתי, ומי בכלל שמע.

המתחתנת בהריון, והיא זייפנית מאוד.

אני חושבת שאם יצלח בידי, אכין לה דיסק שירים.

אני רק צריכה לבחור מתוך הרשימונת שלי את אלה שהיא תאהב, שיתאימו לתינוק, ושיתאימו לי.