אתמול הוציאו אותנו לריצה השנתית, זו שכל חייל חייב לעבור כדי להוכיח שהוא לא פיסת רכיכה.

ביליתי שלושים ושש דקות על ההליכון, שבסופן מקלחת חמה, ובעוד יותר סופן (כלומר היום),

התכווצות שרירים לא נעימה במקום שבו נהוג שיהיו קוצים .

חוץ מזה, ה"להתחיל מבפנים" שלי לא מתקדם כמו שציפיתי.

במקום כרית כבדה אני ישנה עם שתי שמיכות במקום אחת,

וכבר יומיים (מאז תחילת הניסוי) שאני לא זורקת אותן בלילה.

מצפה כבר לשבת, לחגיגת יום ההולדת של זו שתקבל ריבה,

להופעה של מקהלת גבעול* שאליה יבוא איתי המכונף,

לפעילות שהיא לא עבודה ולא בהיה.

מצאתי המון לינקים שווים ושכחתי אותם מיד אחר כך,

כי הם לא באמת שווים, זו רק אני ישובה. כאן.

פינת התירוץ היומי:

מזמן לא היה לי כל כך קשה להזיז את התחת.

מילולית.

* תוספת מאוחרת:

רק עכשיו עברתי אצל גיאחה בעונג שבת, וגיליתי שגם הוא התלהב וגם נבר בערימת הקישורים כדי להביא בפנינו כמה דברים שאומרים על מקהלת גבעול, אולם גם הוא, כמוני, כנראה לא הניח ידיו על אף פיסת מייספייס או יוטיוב, וזה חבל נורא כי לראות זה איזה 75% מלהאמין במה שאתה שומע, והחבר'ה האלה לא יאומנו. אני מקווה נורא שהעובדה שהמקהלה מופיעה בצורה מתוכננת אך לא מקובלת בתוך בניין לא תחרב את העניינים.