לבקשת ליברטין: (גם) על ההופעה של מקהלת גבעול.

קודם ארזתי את הריבות בצלופן והוספתי כרטיס קטן ושכחתי לצלם, אבל הן נראו נפלא.

וילדת יום ההולדת הסתכלה עלי ועליהן ואמרה: אז בגלל זה הכינוי שלך הוא צנצנת? והחמיאו על העיצוב וזה גרם לי להרגיש כשרונית ומוערכת.

היא קיבלה עוד מתנות מגניבות בעיצוב והתאמה אישית- זה כיף ומיוחד שלא רק בעיני יש אנשים ש"מזמינים" כזה דבר.

בהתחלה זה היה במתכונת של פיקניק (ובשמש היה אפילו נעים למרות הרוח) אבל אז עננים כהים חטפו את השמיים והתחיל טפטוף.

נסענו לדירה והמשכנו את החגיגה שם, ושם היה (לי) כבר פחות נעים.

לא יודעת למה קשה לי כל כך לתקשר בחלל סגור כזה. אולי זה היה בגלל המסה הגדולה והצפופה יותר של אנשים שהיתה שם.  

במהלך הבוקר נסעתי לשלושה יעדים ובהתאמה טעיתי בשלוש יציאות בדרך. לא נסעתי לאיבוד רחוק, אבל לאיבודים קרובים רבים.

ככה זה כשלא רגילים לנהוג. אז להופעה של מקהלת גבעול לקחנו, המכונף ואני, אוטובוס. האוטו נשאר לחנות ליד הדירה שלו.

אמרתי כבר שההופעה של מקהלת גבעול היתה בתוך בית ולא על במה? ושחששתי מזה כי יש לזה חת'כת פוטנציאל חרבוש?

אז צדקתי וגם טעיתי. כי מצד אחד על במה יש מגבלות, ומצד שני במופע דינמי יש מגבלות.

ובמקרה שלי מגבלות גובה, רוחב ועומק מנעו ממני לפעמים לראות כל מה שקורה.

גם מגבלת מפצל הזמן מנעה ממני להגיע לכמה מקומות שבהם התרחשו לכאורה דברים בו זמנית.

אבל היה מגניב. 

היתה מסגרת זמנים מתוכננת נחמדה ופונקציונלית, שכללה שעון זהה שמוצב בכל החדרים,

ובו מוצג לוח הזמנים הפרטי של המופע (חצות עד אחת). היו דברים שונים שהתרחשו בחדרים שונים,

חלקם נגישים יותר לקהל, חלקם פרטיים ממש. חלקם בהשתתפות אנשי מקהלה וחלקם מוצגים "סתם".

אה! והיה קומקום אמיתי עם תה חם, סתם עומד שם.

אבל הכי כיף היו קטעים שבהם היתה התייחסות לקהל.

מסדרון של אנשי גבעול עומדים בפניהם לקיר, וטור של אנשים מהקהל עובר בסך בעת שהם ממטירים עליהם צלילים.

אדם-קהל אחד שרוע על כרית גדולה, שני אנשי-גבעול (בחולצות אחידות סטייל תנועת הקיבוצים) שרים לו באוזן.

פסנתר גדול שמכסו פתוח, נע על כרעי-נדנדה (מגניב!), ועליו מקפצות גולות, שגם הקהל יכול לזרוק על המיתרים.

רבעיית-גבעול בסרט נע מקשקשת פטפוטים בעודה מכינה אגוזי מלך בחצאי תמרים ומחלקת לקהל.

הפטפוט והצקצוק נודעו לי בערב ההוא כרעשים מקסימים.

דווקא הקטעים המבוימים ממש- קטע צ'לו סולו בתוך חדר מואפל, סולנית ליד הפסנתר המתגלגל, היו פחות מוצלחים בעיני.

הבחור עם הגיטרה בשירותים היה די מגניב, עד שסדרנית גבעול טרקה עליו את הדלת כדי לדרבן את הקהל לכיוון מופע אחר.

את המופע של הטוּבָּה כנראה פספסתי (או שהיא סתם עמדה שם, בבית השימוש הנוסף?)

בכל זאת לפרקים נראה לי, שמופע שלם של מקהלת גבעול על במה היה יכול להיות הרבה יותר דחוס ומרשים.

ומצד שני, המופע הזה היה אישי לגמרי לכל מי שהגיע אליו, וגם בזה יש קסם.

וגם אהבתי את השטויות ואת האופן שבו דברים פתרו את עצמם. כשאחד המשתתפים איחר לאיזה קטע,

החברים פרצו במסכת קריאה-בזמרה: אחת-שתיים-שלוש: יווווּבַל! יווווּבַל! והוא הגיע.

וכן, אכן, הדבר הראשון שתפס את עיני,

מה שאמרתי למכונף רגע אחרי שעברנו ליד הפסנתר הגדול, הוא:

"ראית את נערת הגומות הזו?"

(וכשעמדו שתי דוניץ זו ליד זו ניחשתי שהן אחיות בשל הגומות האלה, גם.

אבל איפה היה הדוניץ האחרונ/ה?)

ועכשיו בקשה לליברטין- בבקשה להציג את עצמך, אנ'רוצה לדעת (גם) אל מי אני מדברת.