כשבעצם אני רוצה לשמוח גם במפגש שהיה עם המכונף?

קשה לי לתת לזה את המקום שלו.

יש דברים שקשה לי לקבל.

הוא כזה חבר טוב. שלי. מכיר אותי מקרוב קרוב.

מזהה ומציין שינויים קטנים במדויק ובשקט, והחיוכים שלו- לא ברמז, לא ביד קפוצה.

קיבלתי ממנו מלוא חופניים ועוד קצת, והיה לי נעים וטוב ומרווה ומרגש,

ויצאתי בתחושה ממשית של הכרת טובה, ועם זאת גם עם מין ריגוש כזה שגרם לי לרצות פיזית לבכות,

והתחושה הזאת גרמה לי לשקול ברצינות להגלות את החוויה למחוזותיה של עיר מקלט,

כי אני רוצה לדבר על איך זה, כשמי מנוחות גואים בך כל כך עמוק שהם מדגדגים לך את בלוטות הבכי.

(רוצה, וגם נבוכה ומתביישת. אני לא רגילה לדבר על התרגשות).

יש בו משהו שהוא מכורה עבורי. רגבים ריחניים ושטופי שמש.

הפגישות האלה אתו הן עבורי חגים קטנים, זרועים בתוך ימי החול האלה, שלפעמים הוא טובעני.

ועל כן אלך בכל רחוב ופינה. 

(לינק לביצוע גם).

(משתדלת לזכור שזה לא מחוייב המציאות. שזו בחירה מבחינתי, שלא להסב ממנו גב.אפילו שזו הבחירה הקלה. שזו בחירה מבחינתו שלא להסב אלי גב. שאני מברכת את מזלי עליה.

שחולין יִסחף לאט לאט על פני הרגבים האלה.

שזה יהיה בסדר לגמרי.)