תארו לכם שיום אחד בא מישהו וממלא לכם צורך שאפילו לא הייתם לגמרי מודעים שיש לכם.

ופתאום מרכז הכובד שלכם יושב מעט נמוך יותר בעולם-

קשה יותר לערער את שיווי המשקל שלכם, אתם פתוחים וזורמים יותר.

ניתן לכם- ופתאום יש לכם מה לתת.

ככה היה עם המכונף, ואז הוא אמר: הכל או כלום.

בהתחלה אמרתי בלית ברירה: טוב, אם ככה, תביא הכל.

והכל לא התאים.

אחר כך נאלצתי באותו אי רצון לבחור בכלום,

והיה ריק גדול במקום שבו נפער הצורך, כבר מוכר.

שם מתחיל הבלוג הזה, בשנה של אי-יחסינו.

אחר כך אותו הדפוס הרגיז ונשנה כמו פרקטל רב זרועי.

עכשיו אחרי כל התנדנדויות הכל או לא כלום האלה,

המייסרות, המטלטלות, המרגשות, המתסכלות,

הצלחתי סוף סוף להתיש אותו לדרכי.

לא הכל, ולא לא כלום.

הוא הראשון שתפס את המשבצת הזאת בעולם שלי.

בינתיים לא היה אחד שהיה מועמד לתפוס את מקומו.

אבל עכשיו כשכבר לא צריך לתלות

את כל הצורך הזה על הכל או לא כלום,

יותר קרובה מאי-פעם האפשרות להמשיך הלאה.