אז אני מרגישה יותר טוב,

ויום שלם אני רק נהנית מזה ששוב יש לי חשק לאכול, מעט אבל בסוג כלשהו של תיאבון,

ושחוש ההומור שלי חזר לפעולה (אוי, חוש הומור שלי, לא הבנתי עד כמה חולה אני בלעדיך).

ומאידך, למרות שאני כבר לא גוש אומלל רועד מתחת לשמיכות, אני מרגישה חלשלושה כחתלתולה,

מוצאת את עצמי צנופה על גבי כל הקסתות שנערמו על המיטה שלי, מרחמת על עצמי וחושבת,

שעם התרופות והחולשה אני כרגע בית אבות של אדם אחד. רק חסרה לי גם מרקקה לצד השולחן.

(איך נראית בכלל מרקקה? אלה תמיד היו מילים נושנות מתוך ספרים).

אחר כך חודר גם העולם.

שמש נהדרת בחוץ, ככה מספר שולחן האוכל במטבח.

אתמול דיברתי עם המכונף ותקצרתי לו את תולדות השבוע,

והוא גם צחק וסיפר דברים, והרגשתי שעומד לו בכל זאת קצת זר על קצה הלשון,

איך להוסיף את החלק הקטן שגם עם מישהי עוד מעניין לו עכשיו, ואמרתי את המילים הנדושות של שמח וכו',

אבל לוקח לי זמן לקלוט עד כמה הוא פלא מתגלגל בעולם, מחכה להתרחש, ושאני אשמח בשמחה שלו פשוט כי ככה זה.

ואז באה חוה להלהיט את הדם ולהזכיר שגם לי יש להתרחש,

אפילו שזה מוגזם לגמרי, כי בקושי התחלתי להרגיש יותר טוב.