אמרתי לפסיכולוגית: אני רוצה לחזור ללמוד פיתוח קול.

זה רעיון נחמד, היא חייכה.

זה כבר מזמן לא רעיון, אמרתי, אבל זה תמיד הולך אחורה ברשימה.

למשל: הפעם זה "ראשונה הפסיכולוגית ואחריה פיתוח קול"

גם קשה נורא להיות בשני מקומות כאלה בו זמנית

כי בשבילי, אם זה נעשה כמו שצריך, פיתוח קול הוא כמו פסיכולוגית.

כשיצאתי ממנה ניסיתי את קולי שוב, ושוב הבחירות שלי מוכיחות שיש לי עבודה בזמן האחרון.

הנה ככה הם הלכו.

שבתות וחגים

נגיעה אחת רכה.

אלה היו לפני האוטובוס.

על האוטובוס חשבתי לעצמי בחיוך, שתמיד אני בוחרת את השירים הדרמטיים.

הרי לא יקרה, למשל, שיזדנב אלי שיר כמו "חשמל זורם בכפות ידיך". אז הוא התחייך אלי ושרתי אותו.

ואחריו את "אחכה לך", שהוא חושני כמוהו, ואחריו באסוציאציה את "לך איתה" ואז כדי לשבור את הכישוף את סינדרלה ואחריו את רומיאו (שהוא גם שיר על אגדה) ואחריו את אתה פה חסר לי ואחריו את אסיף ואחריו את למדני את השיר הפשוט של הלחם ואני לא זוכרת בדיוק את הסדר של היתר אבל היו שם גם אני חולם על נעמי והשיר הזה על המתאבדת ואת חיוכים שהוא שיר התגובה לזה שאנשים מסתכלים עלי באוטובוס. ובכל זאת כן שרתי את סליחות ולא שרתי את נחמה.

אתם רואים? שעה באוטובוס זה לפחות כמו חצי פסיכולוגית.

נ.ב

את המילים של "וידוי" אני גם לא יודעת מהתחלה ועד הסוף וגם לא מסוגלת קולית לבצע. אבל ניסיתי וחרקתי היטב.