אתמול שוב הלכתי למסיבה בדראג FtoF (Female to Femme).

הרעיון נולד בשבוע שעבר, כשחנינו ליד הבית של סבתא וראיתי על הגדר זוג נעלי עקב ורודות.
אף פעם לא היו לי נעלי עקב, ו-ורוד זה ה-צבע . וחינם זה ה-מחיר. להפתעתי הן גם היו בַ-מידה.
רק כדי לסבר את האוזן בקשר למידת ההכרות של המשפחה הזאת עם חבריה:
סבא וסבתא, אליהם נכנסנו רגע אחר כך, היו מוכנים להאמין שהן שלי.

תצלום, ולא אילוסטרציה כמעט:


יחד עם זה באו גם אחד מזוגות עגילי-השוּק מתקופת פורים שעבר, ואודם אדום(!) שתרמה חברה.

המסיבה עצמה היתה מסיבת הפתיחה של  "שפמים ונשיכות", פסטיבל סוף שבוע בנושא דראג.
הוסיפו גם את המילה "לבנטיני" כדי לתרום לאווירה, אבל במציאות- זו היתה מסיבת כיתה,
כי כולם באו. היו שם כל כך הרבה אנשים שאני אוהבת.
היו שם נציגות של הלסביות הדתיות. היו שם בוצ'ים ופמיות, היו מלכי הדראג,
והיתה המישהי הרכה הנפלאה ההיא, שריגשה אותי בשנה שעברה בכתיבה אמיצה.

וחלקם הגדול החמיא לי על הלוק
הכי מצחיקה היתה האקסית של התלתלים, שהסתכלה מי הדמות שמתקרבת אליה,
וזיהתה רק אחרי שלוש שניות וחצי. "חכי שהתלתלים תשמע על זה" היא אמרה.

הרכה הנפלאה מרחה גם היא אודם אדום, וסיפרה לי שקראה מאמר שריגש אותה מאוד,
והיא חושבת שיקסום גם לי, ואני מתרגשת מזה שיש לי חברים שחושבים עלי. זה ממיס את לבי.

בסוף התנפלו עלי צעצועי מין.
זה לא שלא ציפיתי להם, בסך הכל מדובר בהזמנה מראש,
אבל עמדתי שם, אוחזת רצועות ביד שמחוברות ביחד למשהו שאני באמת לא יודעת להשתמש בו,
ובכל זאת עבר לרשותי זה עתה. הסתכלתי על עצמי וחשבתי: אני אמורה לרצות לקבור את עצמי עכשיו.
ובמקום זה ניערתי אותן פעמיים, הרמתי מבט אל זו שעמדה לידי והסתכלה בהערכה, וחייכתי:
כנראה שצריך לברך אותי "שתזכי לשנה הבאה".
בהחלט, היא ענתה, ואני רשמתי עוד וי על הבלתי ייאמן.

היה כיף נורא במסיבה.

והיום רכשתי גליון של הארץ בסטימצקיה הקרובה למקום מגורי (כי כזכור זה לא ב"מדיניות" של העיתון למכור מנויים לסופי שבוע בלבד),

אבל נרדמתי לפני שהסתפקתי אפילו לסיים את המוסף של ידיעות.

שבת שלום.