נדמה לי משום מה שמצב הרוח שלי נמצא בפיגור, שייך לאתמול במקום להיום.
אולי ככה האנשים הרגילים, באמת מוזנים מהיום שקדם.
אולי זה אומר שאני צריכה לקפוץ על הטרמפולינה המון-יותר,
אחרי שאתמול הביטוי "להזיז ת'תחת" מצא לעצמו ביטוי מילולי מאוד בעל מרכז מסה נמוך,
ובמילים אחרות- לקפוץ לחלוטין בישיבה. מהיר יחסית ומצחיק מאוד.
(בשיא הקריאה של "הילד הבלתי מתואם" אפילו ניסיתי לקפוץ על הטרמפולינה ראש-תחילה).

כך או כך, מצב רוחי היום בכי-טוב.
שרתי היום המון. ולא כולם שירי דכאון.
אפילו ההידד נפל שהתפלק בדרך הגיע כתרגיל קולי, ולמעשה היה די מעוּדד.
ובכל פעם שאני רואה את התמונה ההיא למטה, מתחייך לי מבפנים.

היום קראתי פוסט באיזה בלוג, ועברה בי השאלה, כן, כן, האם הכותב תפוס.
(שמא נאמר- תפנית מפתיעה בעלילה?)

ואז ניסיתי למנות את עצמי כחלק מחוג קוראיו, והסתבר שאני כבר מנויה.
אופס, חוסר תשומת לב בעבר או הגזמה נקודתית היום?

בכל זאת, האובססיה לא שככה, אבל לא נורא. אי אפשר לנצח בהכל ביום אחד.