מאתמול:

מכונף: מה קבענו היום?

צ': שנפגשים. אבל הפעם אין זמן עד מאוחר, יום עבודה מחר.

מכונף: טוב, נצא לאכול איפהשהוא?

צ': נראה לי שעם מגבלת הזמן הזאת עדיף שנאכל אצלך.

מכונף: אני חושב שאני מעדיף להפגש בחוץ.

צ': נדבר על זה אחר כך? מתי התחלת להעדיף את זה?

מכונף: כן, נדבר אחר כך.

המכונף התעקש להפגש אתי בחוץ, ושם לי גבולות על הקרבה. 

לא לגמרי הבנתי אם זה על הקרבה שכלפי חוץ, או בכלל,

משום שזה כל כך כאב לי שהפעלתי מניפולציות.

בכל פעם שאני רואה מגע הולך ממני, כל העולם נמחק ומה שנשאר זו השורה של ביאליק:

עתה אין לי כלום בעולם / אין לי דבר.

המניפולציה הצליחה. קיבלתי הפעם את מה שאני כל כך זקוקה לו.

ואישור לכך שאין לי אלוהים או כבוד לרצונות ולצרכים שלו כשהם מתנגשים באלה שלי.  

אך למה, הו אמא, הוא אמר בסוף שגם לו זה היה נחוץ?