אני מכירה מישהי, שעם הזמן נראה לי שהיא חיה את חיה בדרמה.

לא, אני לא מדברת על עצמי. מישהי כזאת שכששמה נזכר, להרבה אנשים יש איתה היסטוריה.

נראה שהמלחמות אורבות לה מעבר לכל פינה: עם ההיא רבה כאן ושניה מחרימה אותה שם,

ונסיבות החיים שלה גורמות לה להרהר במוות כעניין של פעם ברבעון.

היא גם חכמה ורטוריקאית מעולה, ואיפהשהוא בין הררי הקאמפ אורבים להם בחושך רגישות ענק ורוך.

אתמול היא הציעה לי להרים משהו ביחד, משהו שחסר לשתינו ולעוד כמונו, ואמרתי שאני לא רוצה. לא רוצה לקשור את שמה בשמי.

כעת אני מועמדת (או שכבר נכנסתי) לאותה קבוצת "הם" שעושים לה עוול.

פייר, יצאתי מניאקית.

אבל אני פוחדת ממנה.

היא ניגשת במסה מתגלגלת לכל דבר. 

ואני,

אין כמו רטוריקה בשכנוע עמוק כדי להחריג אותי מעצמי,

לגרום לי לאמץ עמדות לא שלי ולבחור צדדים (את הצד ה"נכון") כשזה לא מתאים לי.

להיות בשולי האירוע ולתת לאנשים את מה שהם צריכים מתוך כורח פנימי.

לפעמים (ואחת הפעמים קרתה לי איתה), אני יכולה לראות שזה כוחני כבר בזמן הארוע.

שאלתי אותה לגבי רשימה קצרה של אירועי עבר (לא שיש לנו כזה עבר מרשים),

ובקשר לכל אחד מהם היתה לה סיבה למה הוא לא מייצג. 

די רציתי להשתכנע כדי לתת לה את מה שהיא רוצה,

וגם כדי לא לצאת מניאקית. בעיני עצמי.

כמעט ניתן היה להסתיר שנואשתי.

החזקתי את השיחה לכדי אי ודאות בקשר לעתיד יחסינו. מצידה.

שהרי אני יצאתי המניאקית. וברקע אני לא מבינה את עצמי.

האם באמת אמרתי למישהי, שלא מדובשה ולא מעוקצה,

ואז ניסיתי לפטור את עצמי מאחריות לפגיעה?

איך אקח אחריות על זה, 

והרי זה עושה אותי ללא טובה יותר מ"הם"?