כל כך, כל כך יפה.

אבל די לא כיף.

היא נעצה בי מבט, נתנה לי המון מה-מה-ים ונומ-נומים

ועוד איזה משהו שבכלל אי אפשר לתמלל אותו,

ועשתה המון פרצופים לא מרוצים ופרצופים כן מרוצים

בתגובה לדברים שאני לא יכולתי לשמוע מאיפה שעמדתי

ופתאום עברה שעה והיא השכיבה אותי על הרצפה לבדוק מה מתרומם כשאני נושמת,

אמרה "ממש ממש לא" ושלפחות בבית בתור תרגיל, אני צריכה לנשום,

ושאין שום תרגיל אחר שבשלב מוקדם זה אפשר לתת בלי עין חיצונית
אח, צנצ חזרה להיות מתחילה.

לא נעים. לא נורא.

אחזור בכל זאת.

בזמן האחרון אחוז גדול יותר מהפוסטים שלי נשאר בטיוטה,

וזה מקשה עלי, לשמור לעצמי.

מצד אחד אני מתביישת לחרוג מתוכי

ומצד שני אני שונאת לגדל גבולות גזרה.

המכונף הציב לי גבול נוסף בפעם האחרונה שנפגשנו, לשם שינוי לא משהו שאני מרגישה שהוא גדר עצומה שיושבת עלי.

מצד אחד זה לא נעים לי ומצד שני אני קצת שמחה שלא הייתי צריכה לבחור אותו בעצמי,

משום שאני תמיד נעמדת כפסע מהקצה ובאמת אפשר לקחת את זה עוד יותר אחורה ולהמנע מלהביט לתהום כל הזמן.

בקצב הזה הפוסט בנושא אמפתיה לדברים לא מוכרים נדחק אחורה ברגע זה ממש, ואני עדיין מקווה לתגובות עליו,

אז מי שהחמיץ או עוד לא החליט אם אולי בכל זאת...