"בלי חיבוקים!" הדף אותי בן דודתי כשהגענו וניגשתי לברך אותו לרגל שובו לחופשת מולדת (על אשתו וטפו המנוזל).

"בלי חיבוקים! אני כבר ילד גדול!".

"אבל אני עוד לא גדולה כמוך ואני רוצה חיבוק" השבתי, והוא ענה "אז תחבקי את עצמך!" והלך.

לא יפה, בן דודה שלי. באי רצון רשמתי לו הערה ביומן על אי נחמדות, ולעצמי עוד רבע נקודה לעניין שידורי הכדורגל.  

אחר כך אמא שלי הכינה לכל אחד את השתיה שהוא רצה (אחותי קיבלה שוקו שווה, אני תה עם לבנדר מהגינה בחוץ),

ונכנסנו לשבת בחדר ההומה שישבו בו בנות הדודות עם חבריהן, ובן הדוד שלי. היה שם צפוף, רועש, ובעיקר נורא.

בן הדודה שלי עשה כל מאמץ להיות וולגרי וחילופי הדברים היו רצף של עקיצות הדדיות לא נעימות במסווה של צחוקים.

אני חמקתי די מהר מהחדר אבל לא מצאתי לי שום דבר אחר לעשות, וכשנכנסתי חזרה אחותי אותתה איתותי מצוקה ויצאנו ביחד.

"איך הם יכולים להיות כל כך מגעילים זה לזה?" שאלה אותי בעיניים גדולות. "בחיים לא הייתי מדברת עלייך ככה".

"הם די דוחים ומתנהגים מאוד לא יפה אחד כלפי השני", אמרתי לעיניה השואלות של אמא,

שבעצם רק רצתה שלא נפריע לשיחה בינה לבין אחותה, והן ענו אלי שתיהן: "כן, אבל הם לוקחים את זה בפרופורציה".

יחד יצאנו אחותי ואני לגינה, לפטפט ולקרוא עיתון ובעיקר, הרחק מהם ובחזרה לעולם הפרטי שלנו, שיש בו פחות גועל נפש.

עצוב לי שאני כבר מזהה את השיח הזה מרחוק ואפילו מסוגלת לעמוד בו בשתיקה זמן קצוב,

כי כך לימדני הצבא, ושמחה באופן כלשהו שזה עדיין מעורר בי מצוקה ושבאחותי גם.

ולמשהו קצת אחר שגם הוא קשור בשיח העכשווי:

נתקלתי באיזה בלוג בצילום הזה של מעטפה מראשית ימי המדינה,

ועליה חותמת שהלוואי והייתי מניחה ידי עליה, אבל לא להאמין שיוצרה והיתה בשימוש.  

בלי להכנס לדיון ההיסטורי בדבר הצדק ואי הצדק בהוראה החתומה על המעטפה-

שמתי לב שהתעתיק העכשווי של אותה כתובת (בכותרת הפוסט) מכיל שני (!) סימני קריאה (!)

בעוד שהכתובת המקורית לא הכילה ולו סימן קריאה אחד (!!!)

.