זה מה שקרה לי במפגש האחרון עם המכונף, עת נלחצתי בחיבוק:

פקחתי את העיניים והוא הסתכל עלי, מקרוב.

לא עצמתי אותן למרות שברור היה לי שהוא יכול לראות שהן נוצצות.

בלי להעלות חיוך, בלי לעפעף או להתחנחן,

הנחתי למבט שלי להשאר ולא להחביא את ההתרגשות הזאת.

הרגע עמד בפני עצמו ולא נדרש להתלקח.

הייתי ממש בסדר עם זה בהתחלה.

עד שהבנתי שזו היתה הפעם האחרונה שבה התרגשתי השבוע.

קצת כמו (והרבה לא כמו) עם אקס-אקס והמורה לאנגלית,

תגובה לא אותנטית להתרגשות (טובה, רעה, כלשהי מסוג התרגשות)

מובילה בהכרח לגמגומים בקשר עם ההתרגשות בפעם הבאה ש(אולי) יכלה לבוא.

זה שהמורה לפיתוח קול לא הגיבה אלי בהתלהבות רבה גם לא עוזר במיוחד,

אבל אני חושבת שהסיבה האמיתית היא זו שלמעלה.

הלוואי הלוואי הלוואי ושות' שבקרוב אוכל להתרגש מול מישהו או מישהי בשיא הרגישות והספונטניות.

ובינתיים, איך להתניע אותי מחדש?