החיים לא רוצים להאמין למוות.

כשאני יוצאת לפולין, כולם עוברים דרך הדיוטי פרי וקונים כמויות של אלכוהול, שוקולדים וסיגריות.

אני טסה על מדים, ובכל זאת לקחתי איתי בתיק הכי זמין את הצעיף הצבעוני ביותר שהיה בבית, שיהיה נגד האפור.

מול ערימות הנעליים מתבהר לי שלא רק המפונקות וחסרות השכל ארזו דווקא נעליים אדומות.

החיים לא רוצים להאמין למוות.

ביום הראשון דברים על מי מנוחות. לוקחים אותנו משום מה לבית קברות יהודי. שם המצבות השלמות הן של אנשים עתיקים, שהחיים שלהם הם רק סיפורי עם.

והירוק הזה. ירוק בהיר ובוטה מנגח את האפור. אחרי שהיהדות עברה מן העולם בקצה הזה של הארץ, לא היה מי שימנע מהעצים לגדול.

שיחים ירוקים ועצים של שישים ומשהו שנה מצלים על המצבות.

מסתכלת על הניגוד הזה,

ואחריו על קיר הבנוי ממצבות שבורות ועליו גרפיטי בורוד שמפנה לאתר הנצחה מסוים, ומחייכת לעצמי:

החיים צומחים מתוך המוות. לכן ומפאת החיים אני נשארת מאחור כדי לצלם: אל ציון מקומו של המהר"ל צינץ.

אחר כך לוקחים אותנו אל מה שנשאר מהחומה שהקיפה את גטו ורשה. מכניסים אותנו לחצר, בניין יפה וקצת ישן.

אנשים גרים פה עדיין. מוזיקה שקטה ורגועה עולה מן החלונות. במרחק של חצי כלום מלוחית ההנצחה , אני מסתכלת על החומה האדומה שהיתה הגבול בין פנים וחוץ, ואז על התוספות החדשות: בחוץ צלחת לוויין, בפנים כדורגל.

החיים משחקים ומתבדרים בערש המוות. 

מסביבי חיילים, ואדם שלו אני מראה את התמונות האלה שמצאתי. את זו עם הצינץ הוא לא מבין, את  זו של הכדורגל

כן. לפני שאני מרגישה בכלל, החיים מתחילים לדחוק גם בי להדוף את המוות.

ביום השני אנחנו מתעוררים אל ארוחת בוקר סבירה לחלוטין. חלב, לחמניות  וחמאה פולנים, ריבה 778 וקורנפלקס תלמה.

באמצע היום אגלה שאיש אחד כבר הכין סנדוויצ'ים לאחר כך, וגם גילה איפה הקלמנטינות. למחרת גם לי יהיו. אחרי מופת הסבירות הזה, אנחנו נוסעים.

פולה, מספרת המדריכה, משמע "שדה". ופולין היא ארץ השדות. הדרך מתמשכת ונמתחת בתוך מישור גדול ולא מופרע. מקום שאין בו מרחבים פתוחים, יש בו עצים דקים וארוכים כעפרונות.

אני מנסה את קולי בשיר ישראלי:

שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף, ומגלה שאין כאן כלום מהנופים שבשיר ההוא. אמשיך לחפש בימים הקרובים משהו שהוא לא עץ או אניץ דשא, וכמעט לא אמצא. 

מגיעים  אל העיירה הקטנה טיקוצ'ין. בתי עץ ובתי אבן. הכל צמוד קרקע ועל גדת היובל הקטן פורח שיח ענק בלילך, מזמין אותי לדמיין את הפיקניק שאליו שולחת האם מהבית הסמוך את ילדיה, עם עוגיות ותרמוס של תה. ממש החמישיה הסודית כאן.

ממשיכים. דרך לא סלולה, אבנים גדולות טבועות בבטון, שמכוניות מקרטעות עליה. בבית הכנסת השתמשו הגרמנים במלחמה כמחסן נשק, ולכן הוא עדיין שם.

אחר כך נוסעים  ליער הסמוך. פה עשו משהו כמו כמו חפש את המטמון:

לך שלושה צעדים אל תוך היער, כרה בור גדול. העמד לשפתו יהודים, שורה בכל פעם, והמתן לפקודת אש.

מול הטירוף הזה, על הדשא ליד אנדרטת זיכרון, לחיים מציקים דווקא היתושים.

מסתכלת על הדשא ומתקשה להאמין- אז ככה זה הולך להיות. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי.

אחר כך לטרבלינקה. כאן היה מחנה השמדה עם משרפה. עכשיו יש שם אנדרטה , המקום זרוע אבנים.

כל אבן- קהילה. הכמות מעבר למה שהמוח תופס, החיים  מיד מתגוננים שזה לא יכול להיות, והופ, קם ניצול השואה שמלווה את המשלחת,

ומוביל אותנו אל האבן הספציפית, שעליה שם העיירה שלו. החיים מגרדים את פצעי היתושים ומחפשים את היד של מי להחזיק.

בלילה אני הולכת  לשתות תה אצל ההוא מהתמונות והשותף שלו לדירה. הוא מתעניין בייחוד שלי (לכל הבנות האחרות אין שפם), שואל למה אני עושה הכל כדי לא להיות כמו כולם. אני עונה שאני לא עושה כלום כדי לא להיות כמו כולם, חוץ מלסרב.

אני מספרת לו על הצורך במגע ולהפתעתי הוא מגיב בהזדהות מוחלטת. משהו בי מתרגש ומשהו נרגע מעט, כשאני חושבת לעצמי שלפחות למסע הזה מצאתי עם מי להתכרבל.

ובכל זאת זה מסתבך, כשעם פליית הכינים הזאת מגיב גם הגוף. אני מסרבת לו, הולכת לישון בחדר שלי, במיטה לבנה גדולה ומוצעת.

למחרת, מיידאנק. אם אתמול אלה היו היתושים, היום זה הקור. הגענו באביב של פולין וחמים ממש. אבל במיידאנק נושבת רוח וגבנו הצבאי בבגדי הטקס מצטמרר.

הולכים בצד גדר המחנה, הפעם עץ גדול יחיד בנוף. תוהה אם גם זה עץ של 60 ומשהו שנה, או שהפעם, כשהאסירים הסתכלו מבעד לגדר, העץ הסתכל עליהם בחזרה.

במיידאנק אנחנו רואים בפעם הראשונה זכרון שבחומר,שאינו אבן. ערימות הנעליים המפורסמות.

משהו שזו לא גוזמה לקרוא לו "הר האפר". אני מפסיקה כמעט לצלם. הזוועה ממילא לא נכנסת בפריים. 

אחר כך טקס צבאי. בניגוד לימים שלפני, זה פתאום לא נראה לגמרי לא במקום, לעמוד במדים. דום -נוח. על המדרגות של הר האפר חייל מתקרב למיקרופון ושר את "את תלכי בשדה" של גולדברג. אפילו אני מוכנה לקרוא לו היום כך ולא "האמנם".

לא יאמן, אבל היום אפילו לא נגמר, יש לנו עוד בית קברות עתיק לעבור דרכו. אבל לפני כן, בנסיעה, מכינים לנו הפתעה מהסוג המגבש. עוצרים בעיירה קטנה נוספת, הולכים בסמטאות, מגיעים לבניין קטן, עם חלונות חסומים בקרשים. הפנים חשוך אנחנו לא מבינים.

"קר לי", אני שומעת מישהי מאחורי. החיים מורים לי להסתובב ולחבק אותה, והיא נענית בחפץ לב. אנחנו נכנסות ביחד אל הבניין ההוא, מובלות בעקבות נרות דולקים אל המרתף, שם היה, כמסתבר, בית כנסת. הקהילה נחרבה כבר ומדובר באולם בגודל בינוני, חשוף, ארון קודש חצוב בקיר.

מדברים ואז שרים ואז רוקדים, ואני איתה, שיודעת את המילים ואומרת לי שלא נהוג להצטרף למעגל של הגברים.

טוב לנו, לכולנו, למחות את ועל מה שראינו בשירה. והכי הכי לניצול השואה שבינינו. הוא, יקר שכמותו, גדל בעיירה פולנית במשפחה מוזיקלית, ומוזיקה מלווה אותו כל חייו. אפילו באושוויץ. אפילו. בכל פעם שהמדריכים מפעילים איזה דיסקמן הוא מופיע פתאום לידם, מאזין ומתרגש. בטקסים הוא שר לנו עיבודים עבריים לשירים ההם, וזה משקיע עוד שכבה באבק האמון והאי-אמון. עכשיו אנחנו עושים לו את הערב.

אחר כך מעלים אותנו לבית קברות ישן נוסף, עם כל מיני סיפורי חכמים וחוכמות.

אני מרגישה מותקפת כשנותנים לנו פתקים ומורים לנו לכתוב בקשות על קבר הרב-מישהו, אולי זה יעזור בשידוך. בכל זאת כותבת.

מאיפה את מוכרת לי, אנחנו מנסות להבין כשמגיעים למלון, ההיא ואני. מנסות כל מיני מסלולי חיים ואף אחד מהם הוא לא. אני מנסה בחשש: "אולי בת קול?" והיא לא יודעת על זה ולא מכירה. "את מזכירה לי את האקסית שלי", אני אומרת לה, ומוסיפה "סליחה" אכול רגשות אשמה, והיא מחייכת אלי ואומרת: לא צריך להתנצל, הרי זה אומר שאת חושבת שאני יפה. אני מרגישה הקלה שלא נרתעים ממני. ברכה.

ובכל זאת מתערבבת בלילה עם האיש ההוא. מרגישה שהחיים מעורערים לגמרי.

למחרת יום התאקלמות עם המידע החדש של אתמול. שקט יחסית, פחות תכני שואה ויותר בתי כנסת ובתי קברות מכל הסוגים והתקופות. מספרים לנו על החבר'ה הצעירים שמרדו פה, שתיחמנו את הנאצים שם. נותנים לנו זמן לקנות שוקולדים ומזכרות  בכיכר. אני באבדן עצות עם החֵברה שבחרתי לי, כי הוא חושב עכשיו רק על סקס, ומאידך כמעט ולא יצרתי קשרים עם אחרים.

לקראת הערב הוא מחרב לי לחלוטין: החיילים האחרים שטפו אותי על זה שאני שוכב איתך. אמרתי להם שמה פתאום ושאת לסבית. אני נאלצת להיות מופעלת כבובת חוטים ולהנהן כשנציג מהם שואל אותי אם זה נכון. החלק של השוכבת עם נשים? כן, בהחלט. אני לא מסגירה אותו לקבוצה למרות שמגיע לו. עדיין זקוקה לנחמת הגוף וכבר אין לי במי לתלות אותה.

למחרת אני קמה במצב רוח איום ונורא. נוהמת כלפיו, נוהמת כלפי כל האחרים, ולראשונה נדבקת בשיר הנורא שהמדריכה מנסה ללמד אותנו מתחילת השבוע. הוא מזדמזם לי בלופים עד סוף המסע, מעכיר את רוחי.

בחלק השואתי של היום אנחנו באושוויץ-בירקנאו.

ביקרנאו, מסתבר, הוא השם הגרמני של ברזזינקה, שהוא השם הפולני של עץ הלִבנה.

המוזיאון שהוקם על מה שנשאר מהמחנה מוקפד ומסודר. המדריכה שהוצמדה אלינו מטעם המוזיאון מוקפדת ומסודרת. השמדת היהודים שהיתה כאן היתה מוקפדת ומסודרת.

מראים לנו מרתף עינויים. אין בו מטר לא מנוצל. כדי להכנס ולהסתכל פנימה אנחנו צריכים ללכת בטור אחד, ולהצמד לשמאל. אל הקיר השני צמוד הטור היוצא.

כאן, מספרת המדריכה הפולנית, היו כל מיני סוגים של חדרים. כאן מתו ברעב. כאן מתו בחנק. וכאן, בתא הענישה הזה, נאלצו לעמוד, ארבעה בתא מזערי וקטנטן, במשך לילה שלם, ולעבוד למחרת כל היום, למשך מינימום של שלושה לילות. זה נגיד מה שהיה קורה למי שנתפס "מתעצל" בעבודה.

כאן אנחנו עוברים במוזיאון. ערימת  הפרוטיזות מזכירות לי את כלל הזנב הארוך: קחו פריט כלשהו, איזוטרי ככל שיהיה בחיים האמיתיים, ויהיו כאן המונים מהם. ככה נראית צבורה של זכרונות ממסה של אנשים.

כאן אנשים מקריאים שמות של קרובי משפחה ונחנקים מבכי.

כאן אני לא יכולה יותר ועל רקע המקום שבו הופשטו, נגזזו, הומתו בגז ונשרפו רבבות, מצלמת את השלט "נא לא לעבור":

תמונה של אדם ועליו איקס. אכן כך, האין זאת?

סתם, סתם. עוד אבינו חי.

הנה. תראו תליון "חי" על צווארה של חיילת.

הנה "נצחונו של העם היהודי" לכם.