במקום לנשום עמוק ולעשות את התרגילים שהמורה לפיתוח קול נתנה לי

(כן, אני מתכוונת לכווץ. כן. גם שם. לא, לא הכל ביחד. הכל. בנפרד.)

אני מרפרשת וחושבת לעצמי:

הלוואי שהעולם היה לפעמים all about me.

כן, יכול היה להיות פחות חם או יותר מאוורר

יכולתי לשתות יותר מים ולחשוב עלייך יותר, או יותר בחיבה.

יש לך יום הולדת, גומות או חוש הומור, או תיאבון שנסוג בשל המצב.

את שותפתי לחדר, או למשרד, או לתחושה יקרה של שייכות.

משהו מלהיב אותך ואת מחייכת ולרגע קוראת לי להצטרף

ואני כמו בלוק.

היום בהסעה האנשים מהמושב מאחורי זרו עלי משהו מלמעלה כשדיברתי בטלפון.

אני בת עשרים וחמש, ומרגישה כאחרונת הילדים הדחויים והמושפלים.

לא יכולתי להתרכז במה שהמתחתנת אמרה.

אני מקדישה יותר מדי אנרגיות לדברים שאסור להם לגעת

והנה עולות לי דמעות לגרון כשאני חושבת:

ולאלה שמתדפקים אני כמו בלוק.

אני שמחה בדמעות.