חטפתי מה שמישהי (נדמה לי סוס) כינתה "מחלה מהסוג המגעיל".

ואמא שלי, יקרה שכמוה, יכולה עלי גם בגיל 21,

פינקה את ההזדחלות שלי למיטה באומץ, כמו שאמהות עם מחלות מהסוג המגעיל. 

אני בכלל מאוד גאה במחלה הזאת,

כבר שנים שלא היתה לי בחילה ממקור לא פסיכוסומטי,

ממש ניסיתי לחפור בשעה הראשונה מה קרה לי רע,

ואחר כך הבנתי שזה סתם הגוף, הללויה.

(חשבתי פתאום שכשמדובר בשמחה אני נותנת את הקרדיט לגוף בלי חשבון,

ודווקא את הבחילות אני משייכת ל"עצמי" יותר. המממ.)

בכל מקרה, אומללותנו אופטימית לאללה.

אני חושבת שנמתן את ההצהרה המפורסמת ל"אכול רק לבן ופירה ושתה רק מים ומחר תרגיש יותר טוב".