הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 7/2009
פגישה עם חברה ותיקה
הערב סוף סוף ירדתי מהאוטובוס בקצה השני של העיר ויצאתי לפגוש את המתחתנת, שהפכה להריונית, שכעת היא אמא (!)
לילדה מסתמן לה כבר צבע עיניים והיא מרימה את הראש ומסתכלת למצלמה. המתחתנת מדווחת על תחושת דיאדה. מדי כמה זמן היא עוצרת ומתקרבת לילדה להסנפה. אכן, שום דבר עם התינוק שלך זה לא כמו שאת מצפה. מסתבר שאפשר לעשות עם זה דברים ימים שלמים.
המתחתנת יפהפיה.
היא תמיד היתה קצת צנומה מדי, אבל עכשיו כשהיא מניקה היא השמינה בעשרה קילוגרמים.
היא נראית נהדר. מרגע שאני רואה את הקימור הזה של הלחי שלה על שקע הצוואר אני לא מפסיקה לומר לה את זה, והיא מספרת שאחותה ציינה בפניה כל הזמן לאורך כל ביקורה בארץ כמה שהשמינה וכמה שזה לא הולם אותה.
אבל היא נהדרת. ואני אוחזת במצלמה הקיקיונית שקניתי לטיול בפולין, ומצלמת, ומצלמת, והאור הולך ואוזל והתמונות הולכות ומיטשטשות.
היא מסתכלת בתוצרים ושואלת: מה יש לי פה על הלחי?
ואני עונה לה: יש לך גומה, יקירתי. אף פעם לא היו לך גומות קודם.
והיא אומרת: כן, זה משום שעליתי במשקל, ואני שוב אומרת לה כמה היא נהדרת.
אנחנו (היא, התינוקת, ואני) יוצאות לטייל בים. היא שואלת רק פעם אחת אחרי שאני לובשת את המכנסיים הקצרים במקום מכנסי המדים הנוראיים, אם הבאתי בגדים ללבוש בחוץ, ואני מצביעה עליהם ואומרת לה שככה.
התינוקת כל הזמן מנסה להיפטר מהמוצץ והיא אומרת שכנראה האגרופים נורא טעימים לה וקשה לה לוותר עליהם, והיא מתלבטת אם להניח לה ודי. היא שומעת את הסיפורים המתרגשים שלי על הדברים שחויתי לאחרונה ועל האנשים שחויתי אותם איתם, מתבלבלת מהנסיון שלי להציג את המגדר של כל האנשים בצורה שגם מכבדת אותם וגם הולמת את עולם המונחים הסטרייטי הרגיל, צולפת היטב בנקודה רגישה: "כשאני שומעת דבר כזה, מרוב שהמגדר של האדם מוצג בצורה כל כך בוטה דרך השינוים שעוברים עליו, אני נוטה להשתגע וכתוצאה מכך להתעלם לחלוטין מכך שיש לו מיניות בכלל לגמרי". ובכלל, היא לא מתביישת לומר שום דבר. כל כך נעים. אחר כך התינוקת ישנה בעגלה ואנחנו מדברות על סקס בכלל (שלה ושלי) ועל גוף של נשים (שלי, שלה, ושל נשים אחרות) ועל הנקה (שלה).
אני מספרת לה על הנהדרת שבגלל מה שהיא כתבה החלטתי שזה בסדר לא להוריד שיער מהרגליים. היא עוצרת אותי כשאנחנו מגיעות ויושבת איתי עוד כמה דקות על ספסל כדי לשמוע מה היא כתבה. קשה לי לספר כי אני מזדהה וזה קצת כואב. אחר כך היא אומרת בשקט: "כן זהו. גם אני מפסיקה לגלח רגליים". אבל אני לא כל כך מאמינה לה.
אחר כך היא קוראת לבעלה שיבוא לעזור להעלות את העגלה למעלה במדרגות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
