הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 8/2009
טוב
אתמול בלילה בירושלים הבירה, היתה צעדונת תחת הכותרת take back the night.
נפגשנו, הביאו לפידי גינה, עששיות עשויות מקנקלים ונרות שבת, ודגלי צבעים,
והלכנו. מבחינתי התחיל מעולה (ואף פגשתי את מ. שאילתא האגדית וחברתה המאלפת),
אבל לאט לאט התחיל להיות קשה ומפחיד. סיימתי בדמעות ולא הרגשתי מוגנת.
למזלי זה לא היה ככה עבור כולמן, אז לא היה לחינם. זו היתה ההפגנה הכי משמעותית ומפחידה שהייתי בה השבוע.
קצת לפני שנהיה לי רע, במקום לקרוא סיסמאות שרנו.
זו שהלכתי מאחוריה הסתובבה בהערכה לראות מי שר, והערב במסיבה כשנפרדנו היא קראה אחרי "ואת שרה מהמם", וזה משמח אותי ממש- כי אני באמת אוהבת לשיר וזה מה שריכך לי את ההפגנה, וגם כי בעקיפין זה נותן תוקף לשאר דברי הנימוסין, שאני התכוונתי אליהם ואולי גם היא.
בכיכר שלשום, לעומת זאת, היה מטופש. חשוב אבל לא באמת תורם אישית. רק לכותרת בעיתון.
התכנסנו כולנו, חלקנו כולל עם המשפחות, והתלבטנו אם לצעוק קריאות ביניים לבמה או לפתוח רגליים ולחשוב על אנגליה. אחרי הנאום של פרס ולפני שהעלו גם נשים דוברות לבמה (כלומר, הקטע המרכזי והמתיש של העצרת) מצאתי את עצמי מתרפקת על איש רך, שמגעו היה במקום, נעם לי וכונן בי מין התרגשות כזאת.
ואז הופיעה לידו מישהי, שגורמת לי לרצות להיות עוד פעם בתוך הרגע שבו אני פוגשת אותה, כל פעם מחדש.
הוא התייחס אליה בטבעיות של מכרים אז קפצתי: יו, אולי תכיר בינינו, כך שנכיר?
והוא ענה: בבקשה, תכירי- רותם אחותי.
אאוץ'.
איך אני אסביר את זה ככה שיהיה מובן?
עכשיו הם נראים לי כמו שתי גרסאות של ציור של דוקטור סוס,
האחת כפי שראיתי כל השנים, והאחר כנ"ל רק עם הזיפים והשיערות המצחיקות
נגיד, זה שבאמצע וזה שמשמאל למעלה:
זה לא מבטל את היותו מעניין ומרגש, אבל זה תוקע טריז באסה שיש להפשיר היטב:
האמנם דייט עם אדם שתמיד תעדיפי על פניו את אחותו?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
