הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 9/2009
בסוף החודש הזה
אחגוג יום הולדת 26.
וגם אציין עשר שנים מאז הבנזונה.
אמרתי את זה ליד שולחן האוכל לא מזמן, בשמו.
בשמו של הבנזונה, לא בשם מה שהיה שם.
השתמשתי במילה "סוגרת".
אני סוגרת עשר שנים מאז הבנזונה.
אחד הדברים שהיו לי הכי משמעותיים בשנה (וחצי) שחלפה,
הוא המפגש עם מישהי שעברה אונס בהסכמה-לכאורה,
ושהיה לה אומץ לומר את המילה. בהתייחס לעצמה.
חיפשתי אותה באותה מסיבה, ולקח לי זמן לאזור כח ליצור תקשורת,
אבל הנה היא כבר יקירתי.
מתישהו במהלך השנה הזאת היא כינתה (גם) אותי "חמשתנו",
ואני יודעת שבמקרה הזה זה לא מהחוץ החוצה.
במקרה, או שלא במקרה, היא גם מאלה שמגען מסוגל לפתוח בועה.
קשה לי לאחרונה להיות בתוך בועת מגע.
מסוגלת להסכין לזה פעם אחת ולא יותר מאדם, ואז נסגרת.
מרגישה שהמגע מחליק מעלי, לא חודר, וזה הכי לא הולם אותי שיש.
למה לי המגננה הבוטה הזאת פתאום?
זה מזכיר לי את האסוציאציה שאנה ב"מר אל כאן אנה" עשתה בקשר לכנסיה.
בביקור הראשון שלה בכנסיה גדולה היא רצתה לרקוד בחלל ונאמר לה שאסור.
הם הלכו לפארק והיא הצביעה על השלט:
- מה כתוב שם?
- לא לדרוך על הדשא.
- השלט הזה... זה כמו הכנסיה.
בלי לדרוך על הדשא מפסידים את החלק הירוק והפותח והבוהק של העולם הזה.
זה מזכיר לי גם את מה שכתבתי בעבר על "את תלכי בשדה" של גולדברג
(שפעם הגנתי מאוד מול המכונף על זכותי לקרוא אותו בשם "האמנם")-
"ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם"
זה גם זה, הליטוף והצריבה,
שניהם הבחנה דקה שבמגע, ושניהם חסומים אם בוחרים לא ללכת עליו בכלל, או לא להרגיש.
לכן זה גם זה, מבורכים. חלק מהמורפוזה בחזרה אל ה"הלך התם".
(לדרוך על הדשא, צ').
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
