הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 9/2009
 קול מן העבר
בזמן שכבר לא היה לי קשר עם הבנזונה, וMJ עדיין לא דיברה איתי,
ורגע לפני שהמתחתנת תפסה מקום לרגע כל כך גדול בחיים שלי,
הציעו לנו בתיכון להשתתף בהצגה. מחזמר. על אנה פרנק. בחיי.
הלכנו לאודישן וככה, או בטקס בבית ההספר שלפני ככה, הכרתי את אלירן.
לאלירנוש הממוש [1], שלמד שכבה מתחתי, היה קול של בחורה פי עשר יותר טוב משלי.
כשההבלנו בחזרות משעמום הוא רצה להיות חבר שלי והסכמתי,
זה החזיק בדיוק לארבעה ימים [2], ובינתיים שרנו ביחד שירים של סלין דין וברברה סטרייסנד. בחיי.
מתישהו התחלתי לשאול אותו גם על חברה-או-חבר במסגרת שיחות ההתעדכנות הספוראדיות שהיו לנו,
אבל זה לקח כמה שנים וספר (שלו) כדי שזה יקרה באמת.
היום כשחזרתי מהצבא מאוד מאוחר ישר לתל אביב והתחלתי לחפש את האוטובוס שייקח אותי לקוויר-קפה על מדונה, שאלתי "מגיע לצומת בית מעריב?" והוא לא הגיע. ואז קרא מישהו מאחורי "רותם" וזה היה אלירנוש הממוש.
הוא טען שהוא זיהה את הקול שלי כששאלתי.
שמחתי לראות אותו והוא השתנה כל כך. הוא רוקד ומלמד ריקודי בטן לפרנסתו. בחיי. וכרגע יש לו חבר.
אבל מה שרציתי לספר זה שכשהסתובבתי, וחיבקתי אותו חיבוק גדול וארוך,
בדיוק כמו שאני מחברת עכשיו בזמן אמת,
הוא אמר לי: "כמה זמן לא היה לי החיבוק הזה, כנראה מאז כתה י'.",
וזו הוכחה לכך שיש אצלי רצף רצף רצף עם יכולת המגע ועם שידורי הכדורגל האלה.
[1] בחיים לא קראתי לו ככה בקול רם, אבל ככה הוא שמור לי בטלפון מאז ובכל הטלפונים שהיו אחריו
[2] באמת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
