הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 9/2009
סיכומים.
כבר הרבה זמן שזה לא מתאים, לא הזמן. לא זמן לסיכומים.
אז מכיוון שכך, מכיוון שברגעי פקודה אני בעיקר מצטטת סיכומים קודמים,
אולי כדאי שאפרוט כאן סיכומים ישנים מכאן ומשם, זה יעזור לי לזכור לאחר כך.
דברים חשובים שאמרתי לאנשים בעקבות המסע לפולין:
1.
אנשים שהוגדרו "יהודים" נרדפו בשואה בלי קשר למאפייני החיים שלהם.
חילונים, מסורתיים, אדוקים... כולם קיבלו אותו יחס. אותה חותמת. אותו מוות איום.
אם זה פשוט ככה, ועלולים לרדוף אותי בלי קשר לחיים שלי,
אז עדיף לי שהם just as well יהיו החיים שלי, לא?
ומוסיפה: גם בחלקים המוכתבים שבהם זו שאלה של היענות מצידי.
2.
ניצול השואה שאיתו נסענו, סיפר על לפני ואחרי התקופה ההיא.
איך הוא גדל בעיירה יהודית, שבה אלה שהיה להם הזמינו לשבת את אלה שהיה להם פחות,
ואיך שהיו במשפחה שלו, המוזיקלית, שרים זמירות שבת,
ואחר כך בכשרון השירה שלו הוא השתמש לקיבוץ נדבות בקרנות רחוב.
בסיום המלחמה הוא הלך ברחוב ופגש מישהו שהיה מהעיירה שלו.
הוא היה מאושר ושמח אליו כמו אל אח.
ככה אני רוצה להרגיש בקשר לקהילה שלי.
אני רוצה ליצור ולקיים ולהיות חלק מערבות הדדית, משותפות, מרעות.
רציתי לשלוח את זה לפוסט-סיקרט, אבל נראה לי שגם כאן זה מתאים.
הכותרת:
My life, no longer pointless
Thanks to you freaks
התמונה ממצעד הגאווה בירושלים, עוד היה במצלמה למזלי כי נמחק מהמחשב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
