הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 10/2009
דברים מאתמול
אתמול שיחקתי בחיילים עד הלילה, והבאתי משם דברים שמצחיקים רק על קו הגבול חיילית-עברית.
היה תרגיל שבו "מתקילים", כלומר מכריזים ב"הפתעה" על הימצאות מחבל מולך. ואז יש רצף פעולות שצריך לתרגל.
כשמישהו עושה טעות, הוא חוזר על הרצף. אבל לא מנקודת ההתחלה, אלא מנקודת ההתקלה.
כשאני שומעת את ההכרזה: "מהתקלה", אני צוחקת בקול רם ולא יותר מדי אנשים מחזירים אלי מבט שאינו אטום.
אחרי כמה זמן אנחנו עומדים ומשתעממים, ויש קולות צבאיים מסביב.
לרשרוש מסויים מסתובב המדריך ושואל "מי נקר"?
(לנקור היא הפעולה של לחיצה על ההדק, אם הנשק דרוך ללא כדור, משהו שם זז ומשמיע קליק.
הפעולה הזאת היתה מזיזה משהו שקוראים לו "נוקר", לכן קוראים לזה ככה).
החבר'ה מסתכלים אחד על השני. יש רק אחד שנקר. אבל זה לא משהו שאמורים לעשות,
ולמען האמת גם לא משהו שאי אפשר לזהות ללא הודאה, אבל בינתיים, בשקט הנבוך שמשתרר,
אחד מהם אומר: אני ניקרתי, זה נחשב?
("לנקר" זה שם הפעולה ללהרדם לאט לאט מתוך נסיון להשאר ער, כשהראש נוחת למטה ומתעוררים וזוקפים אותו שוב ושוב. זה נראה כמו ניקור).
מישהו היה מצחיק שם, בתוך קבוצת החיילים.
שערורייתי יותר מלנקור סתם ככה. חבל שלא יכולתי לשאול באותו סגנון מי זה היה.
בהפסקה בין פה לשם, בנסיון לחשוב מה אני עושה השבוע, למצוא לנו קצת זמן ביחד,
מצאתי את עצמי מחשבת מסגרות זמן (כמו שבע דקות לסיגריה, רק יותר ארוך),
שולפת מהקיטבג את נוהל GH (גומרים, הולכים), ורק חצי מצטחקת למשמעות הלוואי.
נראה שנגמר לי קצת מההתרגשות. חבל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
