| 11/2009
משמרות (אכל"ש)
[להזכיר אזהרת הקורא בדבר כמה תיאורים מיניים מפורשים בהמשך הכתובים]
משמרת לילה I.
הגענו ליישוב כבר אחרי רדת החשכה, כך שלא ברור לנו לחלוטין מה עינינו רואות.
למשל:
4, נקרא לה ד': מה אלה האורות האדומים האלה?
צ': זו אנטנה. בתדריך של לפני כמה שעות הוא אמר שיש לידה שער שמכונה שער האנטנה.
ועוד
למשל: אני כבר כמה שעות נועצת מבטים ברכב שחונה ברחבה ליד השער. יש פנס
צהוב מעלינו ואני מסתכלת ומסתכלת על מה שמתחתיו, ותוהה לעצמי בשקט.
אי שם לקראת חמש בבוקר אנחנו מתחילות לצפות כבר לבוא האור, ואני מתירה את לשוני:
צ': תעלה כבר השמש, ואני אוכל סוף סוף לדעת אם האוטו הזה לבן או צהוב.
ד': צהוב?! (הולכת להסתכל מקרוב). (אחרי כמה רגעים של שתיקה): את יודעת מה, יכול להיות שהוא צהבהב... גוון בננה כזה.
השמש עולה. מדובר בזריחה מהסרטים. קרן שמש חומקת מבעד לענן והכל. לחלוטין זריחה של דסקטופ.
אבל מה מעניין אותנו? דברים נראים לגמרי אחרת באור יום.
ד': וואי, איך אני שמחה כבר לראות את האנטנה הזאת, אחרי שבהיתי כל הלילה בשלושת האורות האדומים שמקיפים אותה.
צ' (בנימת שיחקתי אותה): צדקתי! האוטו הזה צהוב! שיואו, חבל שאין לי מצלמה.
בדרך חזרה למגורים אני מפרת לד' את שלמדתי השנה על מנגנון תיקון הצבע המובנה של המוח, ועל פונקציית ה white balance המקבילה במצלמה.
מה שקרה לי בלילה I:
אני
שוכבת עם החבר הראשון שלי, בתנוחה שמעולם לא הכרנו כשהיינו ביחד. כשאני רק
מתחילה להרגיש אותו, לדמיין התהוות קצב, זה נגמר. כמו תמיד כשהיינו. הוא
מסתכל עלי בהתנצלות.
כשאני מתעוררת אני חושבת: רמז למה זה בדיוק?
משמרת לילה II:
אני
שומרת עם 1, נקרא לה בנוחות א'. א' מבינה כפשוטם וכתקנם את דברי האחראי
עלינו: תעשו מה שאתן רוצות בשמירה, חוץ משינה, וכל עוד אתן חמושות. אנחנו
צופות בשני סרטים במשמרת הזאת וכמעט לא מדברות. משמרות הלילה עם א'
מדווחות מאוד בתמציתיות: היה במה להרדים את הראש.
משמרת יום I:
אני
מחליפה את א', שמספרת שלפני כמה זמן היא ראתה איל נכנס בשער, עוקף את
המחסום והעמדה ומתחיל לאכול את הצמחיה. כשאני שומעת קול מוזר ממעבר
לבוט'קה, אני נבהלת והולכת לבדוק, ומגלה שהוא עוד שם, יפה קרניים. אני
מוצאת את עצמי מקנאת בזנבו המגרש את הזבובים.
וגם פרפרים יפים יש כאן. לא רק לבנינים. גם כליליים יפים.
מה שקרה לי בלילה II:
עם
החייל ההוא שרגע נחמד ורגע מתאדש, בבסיס. הוא כורע מעלי, מביט בין רגלי
הפעורות, ומעיר הערות שאי אפשר לקרוא להן מחמיאות. את יודעת, הוא אומר: מה
שיש לך בין הרגליים דווקא לא מכוער. אפילו בחלום אני כועסת, אבל זה לא
מפריע לי לשכב איתו, או לפחות להתחיל, מקפידה על אמצעי מניעה, אבל מפתיעים
אותנו וכשאנחנו יוצאים מהחדר אנחנו נמצאים היכנשהו שאני מזהה כאוניברסיטת
תל אביב, בחדר ליד חזרות לשעור מחול מודרני, כולל חלוקת תפקידים רשומה על
הלוח המחיק.
אני אף פעם לא מתעוררת מרוצה.
משמרת לילה III:
מגיע
איזה מפקד לביקורת. שואל אותנו: מה אתן עושות אם יש כאן יריות. (מפקדים
לעולם לא ישתמשו במשפט תנאי בטל, או בנטיה "תהיינה"). ד' עונה בבטחון: אני
יורה בהם בחזרה.
אחרי חצי שעה, אחרי שהמפקד הולך, מגיח מהיישוב איזה
כלב קיבוצי כזה. כל כולו אורחות גור. מתלהב, מתכשכש. היא פוחדת ממנו, אז
הוא לא לוחץ. אחרי שהוא מתיישב ומתמתח על האספלט, היא פתאום אומרת: מכלב
של השכונה אני מפחדת, עלאק "יורה עליהם בחזרה".
מה שקרה לי בלילה III:
מתעוררת
ונזכרת ששחיתי מתחת לשדה תירס עם הדגה שם, ושלקראת החורף הם נפרדו ממני,
בשפעת גווניהם, לקראת מותם הקרב. שכחתי שדגים זה לא כמו צמחים, מתים
ונזרעים ונובטים שנית בקיץ. בחלום זה היה הגיוני שהם ימותו ולא ינדדו אל
זרם חמים יותר. היו להם צבעים בוהקים כמו תוכים תת מימיים כאלה.
משמרת לילה IV:
זה הלילה שבו במרכז יורד גשם זלעפות. אצלנו יש סופת חול. המנורה נדלקת ונכבית. השער מפסיק לעבוד ואז חוזר.
נראה שעמדת הש"ג היא הקנרית של החשמל של הקיבוץ: תמיד מתה ראשונה.
משמרת יום III:
כבר
בשתי המשמרות הקודמות הבחנתי בטרקטורון אדום שנוסע כאן הלוך ושוב בכבישי
הבסיס, ועליו מישהו שנראה כמו פיראט. שיער ארך קשור במטפחת, משקפי שמש
וחיוך. בכל פעם ופעם שהוא עובר אנחנו מחליפים חיוכים ונפנופי יד, עד שהוא
עוצר לדבר.
מתחת למשקפי השמש העיניים שלו בגוון ירוק-ים בהיר נהדר, ובאוזן אחת- עגיל תלוי, מתנודד.
הוא
אומר שהוא התיקונצ'יק של הקיבוץ, "יש הרבה עבודה, הקיבוץ די ישן". אומר
שהא כבר שנה שם. אני שואלת אותו מה עושים שם כל היום ויוצאת העירונית
הסתומה: "למה, את צריכה לידך איזה קניון"? כשאני מודה שקו האופק הבנוי חסר
לי, הוא אומר: "כאן- או שאוהבים או שלא, לא "מתרגלים". אני לא מסכימה, אני
מתחילה לומר, אבל לא משלימה את המשפט: "אולי ביחד עם אנשים כמוך זה שווה
את זה". אני ממשיכה לפתוח ולסגור את השער.
לקראת 6 בערב יוצא מהשער
אדם רזה ומזוקן עם תרמיל ענק החוצה. "לאן?" אני שואל אותו והוא עונה רק
"למדבר". מציע לי בצאתו קלמנטינה, ואני מסרבת בנימוס אבל שואלת אותו אם
עוד יש לו את הקליפה. לעשות ממנה תה.
משמרת לילה V:
אני
ישנה ממש מעט, ולמען האמת שתינו מתקשות לקום. השעון המעורר מצלצל חזק מדי.
אני רק קמה, ומיד מתחילה לקשקש שטויות: "אנחנו הגמדים הקטנים שיביאו את
היום במתנה לקצה הלילה". היא לא מתווכחת איתי. במקום הזה כל הזמן משקים,
שאם לא כן היה צחיח ממש. גם הפעם ממטרות מרססות אותנו, מרטיבות אותנו
בערפל. מתוך מצב השינה-לא-שינה שבו אני הולכת, אני אומרת לעצמי: "לא נורא,
יותר קל להיות ערים כשרטובים ואומללים", ואז עונה לעצמי "why, thank you, Pollyanna! ומתחילה לשיר just a spoonful of sugar.
סעיף קטן 1, חוויות ממשמרת יום של ד':
הייא מספרת לי ש2 הגדירה יפה את התפקיד שלנו כאן: לא שומרות, שוערות. אנחנו שוערות.
היא
גם מספרת: יש אנשים כאן שהם ממש גסי רוח, אפילו לא עוצרים לאפשר לנו לבדוק
אותם. היה כאן אחד אתמול, שאמר לי רק: "דואר, דואר! להביא את הדואר! לא
רושמים את הדואר!" ופשוט... נסע.
המשמרת עוברת בשעמום קפוא.
כל אחת יוצאת לעשות פיפי בשיחים פעם אחת. ממש כשעולה השחר יש דמות בשער:
המטייל עם התיק מהערב. שואלת "מה שלומך" והוא עונה "היה יכול להיות יותר
טוב" ומוסיף "איפה יש כאן רופא שעובד 24 שעות?" אנחנו לא יודעות. לפני
שהוא יוצא מהקיבוץ בנסיעה, הוא מושיט לי מהחלון קליפה של קלנטינה.
הזריחה
היא הכי יפה שראינו עד עכשיו. כחול, ואז אדום, ואז כסוף. וגם אם מסתכלים
מצפון דרומה על ההרים אפשר לראות את כל הצבעים זה לצד זה.
בדרך
חזרה למגורי השומרים, לבושות במעיל, אנחנו פוגשות מישהו שיצא בקצר להליכת
בוקר. איך היה? הוא שואל אותנו. קצת קר, אנחנו עונות והוא מכניס אותנו
לפרופורציה: זה המקום עם הלילות הכי חמים בארץ, הוא אומר. בימים אולי אילת
מנצחת אותנו, אבל בלילות? הכי חם פה.
משמרת לילה VI:
שומם
כאן, כבר בשש בערב שומם כאן. עם הגיענו כבר יושבת כאן כלבה. היא רצה מעט
אחרי כל מכונית שמגיעה, עד שבערך בתשע באה המכונית עם האנשים שלה. איתם
היא רצה עד הבית. אני שוב עם א', ורואות סרטים ישראליים כל הערב. אני
אוהבת את מה שאני רואה. לאו דווקא התוכן, אלא הצילומים. יפה הצילום
הישראלי. הבעות. צללים על הפנים. יפה.
מה שקרה לי בלילה IV:
הוא
מניח בתוכי אצבע, ואני מודה לו מכח ההקלה והרווחה הגופנית שזה מסב לי. זה
המכונף, ואני לא נתקפת רגשי אשם על החלום הזה, בעיקר כי כולם ממילא
מופיעים כבר בתוכו. אני עוד לא לגמרי לבושה וכבר באים אורחים. אני מנסה
להתחמק לחדר אחר בעודי ממלמלת לעצמי "יופי צ'", אבל מסתבר שכל החדרים
מקושרים איכשהו ביניהם. המבוכה.
כשאני מתעוררת מהחלום הזה אני
מחליטה שנמאס לי, שthat is one itch that definitely needs scratching,
שאדאג לזה היום, בטרם אתוודע לפנטזיה הבלתי גמורה שיגישו לי הגוף ותת
המודע מחר.
משמרת יום IV:
כלום
לא קורה. אני יושבת שלוש שעות בעמדה, וכבר סיימתי לקרוא את המדורים הכי
קטנים של העיתון. כולי תחושת השפלה: כבר שנים שלא נחשפתי לכמות כזאת של
מידע על מסקרה ואיפור. אני מנסחת לעצמי: השמירה הזאת היא אימון בשעמום
למרחקים ארוכים.
משמרת לילה אחרונה:
המון בטלפון.
עם
החנונית מהקבוצה על סיפורי מד"ב. אחר כך חוזרת אל הממתינה של המכונף. "מה
שלומך", אני שואלת אותו והוא עונה: "נגנב לי האוטו. לא מבין מה קרה למזל
המפורסם שלי". "לא לעולם חסדו" אני אומרת לו ומיד מתקנת ל"לא לעולם חוסן".
"אבל גם עם חסדו יש", הוא חצי שואל וחצי קובע, ואני לא בטוחה שככה זה
הולך.
משמרת בוקר אחרונה:
אני נזכרת שזה "כי לעולם חסדו", ומרוב שעמום גם מאתרת את זה בסידור התפילה ששוכב פה על השולחן, כנראה לצורך תפילות היחיד. תהילים קלו. "השלילה היתה ממדרש צ' שליטא", אני מסמסת למכונף את מראה המקום בבדיחות הדעת.
אני מוצאת כאן עוד כל מיני דברים, אביא את המכעיס קודם כדי להשאיר את המשונה לסוף-
מסתבר שהברכה להגעלת כלים נשמעת ככה:
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים".
והברכה לטיהור נידה נשמעת ככה:
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה".
מצא את ההבדלים באמת  .
והמוזר: מסתבר שקיים דבר כזה, מצוות מעקה.
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שקידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה". מי היה מאמין. מעקה.
אחרי
שנסענו. אנחנו עוצרים ביישוב איפהשהוא על הכביש כדי לעשות תיאומים, העברות
תיקים ושלל לוגיסטיקה אחרת. באמצע מחכים לאיזה משהו שיגייע, וכולם
מתיישבים להם פה ושם. חלק מהאנשים מתיישבים מול הטלוויזיה במגורי השומרים.
אני נתקלת בזה כשאני נכנסת לשם לשירותים. עם החמיקה שלי החוצה יוצא עוד
מישהו: "אני לא יכול לצפות בזה, זה ממיס לי את המוח". אני מהנהנת ולא מזהה
מי זה.
אחר כך אני הולכת להעלות את התיק שלי על האוטובוס הבא, ומגלה שיש עליו מישהו. נשען עליו בגבו, פניו אל השקיעה מעבר להרים.
צ': קום, תן לי את התיק, תכף נוסעים.
הוא: יש עוד ~הכנס שלב הצטיידות כאן~ והחבר'ה מתפללים. יש לנו עוד זמן.
צ': טוב, אז תפנה מקום.
הוא זז קצת וגם אני נשענת על התיק, אבל לא נרגעת.
צ': קיויתי להגיע לתחנה המרכזית בשעה אמיתית.
הוא: מה בוער?
צ': זה ההבדל בין לראות חברה היום, ללא לראות.
בקול שקט ורגוע מאוד הוא אומר: חברה שווה לך את הנוף הזה? ואני מתבלבלת, לא יודעת מה לענות.
נראה שהאהבה שלי היא לא האהבה שלו.
אחרי כמה רגעים הוא ממשיך, במין אינטימיות מקומית כזאת: הייתי רוצה להיות ציפור.
צ' (משתוממת, מנסה להבין ע"י הכוונה): איפה היית רוצה להיות ציפור?
הוא: לא משנה, ציפור. מאז שאני קטן. ציפור רואָה הכל.
צ': אני הייתי רוצה להיות גמל שלמה.
הוא (נושף בהפתעה): גמל שלמה? למה?
צ': יושב לו על העץ שלו, מתחזה לעלה, יש לו את המרחב שלו בשמש, לא לגמרי על האדמה.
הוא: את ממציאה את זה עכשיו, נכון?
צ':
האמת היא, שבמשחקי ההיכרות האלה, שמבקשים לבחור בהם חיה, שתי החיות
הקבועות שלי הן ג'ירפה וגמל שלמה. הן פשוט חיות כל כך הזויות שרוב השאלות
מתמסמסות עליהן. אבל הפעם גמל שלמה לוקח.
ויש
עוד סיפורים, בדבר השינה בחדר עם ארבע בנות שכל אחת צריכה להיות ערה שעה
אחרת, והאוכל שהיא אוכלת הוא אחר, ומספר השקעים בחדר אינו מספק, ומישהי אי
שם שומרת שבת או מעדיפה להפריד כלים, ומישהי מתעקשת לא לאכול על חד פעמי,
ולשמור את כל בקבוקי המים הריקים למחזור, ועובר סיירצ'יק של הקיבוץ ומכין
לנו קפה, ויש כלב אחד שכבר יודע לבוא לשבת ליד המזגן, וים המוות הכחול בלאט ינוע, וממעל עננה קטנה תשוט,
אבל בסוף בסוף יש בית, ואני והתיקים מגיעים אליו, סוף סוף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
