הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 11/2009
 לא יודעת מי המציא את הרעיון הזה,
של לכתוב רק כשיש מה  .
הנה עברו שלושה חודשים והיום היה אמור לחזור מחו"ל הבחור החמוד ההוא.
צלצלתי ולא היתה תשובה, רק תא קולי באנגלית, עם שימוש רק בשם הלועזי שלו, ולא השארתי הודעה.
במקום זה שלחתי SMS בעברית: חזרת, <שם עברי> <שם לועזי> רך?
("רך" היא, כמובן, מילת הקוד העצמי שלי שתחתיה זכרתי אותו אחרי הערב שבו היינו יחד בככר).
אחר כחצי שעה הגיעה הודעת התשובה, ולו הייתי חיה בסרט מצויר, דמותי היתה מזנקת לאוויר,
מגיעה אל הטלפון במין ענן מטושטש, ותופסת את הטלפון עוד לפני צפצוף ההודעה השני.
אני עדיין כאן. למרות שאכן קשה לעמוד בפני אשה שקוראת לי "רך". תחילת דצמבר.
כן, וכאילו שאני ממש רגילה שאנשים יכנו אותי "אשה".
כל הסיטואציה הזאת והתגובה שלי אליה עושה לי נעים בבטן.
מיכל תבקר אצלנו השבוע. הודעתי לאמא שהיא תבוא והתגובה היתה: "טוב, תודיעי לאבא. אני בנופש".
צודקת, אמא שלי. היא גם יוצאת לנופש השבוע.
יקירתי המעולה והמרגשת והקוצ'ינית מיכל תגיע השבוע לביקור, ואילו במכולת ברחוב שלנו ציון ההודי הסתכל עלי,
משך בכתפיו ואמר: אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, העלים של הוופלה במקרר, אני שוכח להביא.
הלוואי והריחוק יתמוסס במהירות ולא נהיה זרות זו לזו אחרי שלא התראינו זמן כה ארוך. מיכל.
זו בושה גדולה שאני נוקבת בשמות בצורה כל כך גלויה ומרוגשת ומביכה. צריך למצוא לה כינוי.
משהו מעורפל ובלתי ברור שראשי התיבות שלו הוא מיכל, למשל.
אך לפני כמה ימים הבריז לי המכונף מפגישה נוספת. קבענו מבעוד יום, ולו כאב
הראש וביטל כחצי שעה לפני המועד שהיינו אמורים להפגש בו. ישבתי מול המחשב
כשהטלפון צלצל, ולמען האמת- כשהוא התקשר קיויתי בסתר לבבי שהוא אולי מעדיף
לעכב את הפגישה בחצי שעה או שעה. כך שבמפתיע ולאור התחושה הזאת, לבטל אותה
לגמרי לא כאב לי יותר מדי.
למחרת הלכתי עם הגבוהה שאליה התיחסתי לפני זמן קצר ברבים
למקום כלשהו בתל אביב שבו מוכרים ספרים מאוד בזול. עמדתי שם עם הפרצוף
כבוש בערימות, ותוך עשרים וחמש שניות בערך הגיעה החברה הנוכחית של המכונף,
שעובדת שם, להמליץ על ספר. היתה נחמדה ועניינית, ולמרות זאת כה נבוכתי.
הצגתי אותן אחת באזני השניה בשמות פרטיים, חפים מכל הקשר רגשי, והיה ברור
לי שמיד אחרי זה יבואו דברי הסבר.
חוץ ממבוכה, אבל, לא היה כאן כלום. לא היתה תחושה של אקדח טעון ולא של
אקדח מעשן. והלוואי שזה ימשיך ככה, הלוואי. ומסקרן עכשיו יהיה לשמוע
בפגישתנו הבאה מה נאמר מהצד השני על הסצינה הזאת.
הנה. כתבתי די הרבה דווקא.
אולי גם אתם יכולים להגיב גם כשאין בדיוק מה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
