הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 11/2009
 וקריאה עצבנית של שירים, גם.
דבר לא טוב לי לומר על רחל שפירא.
עם השירים שלה אני לרוב מזדהה מאוד.
אלא שהיא כתבה גם את "אדבר אתך".
והשיר הזה מזכיר לי היום משהו של גולדברג שלמדנו בתיכון: אם תתן לי חלקי.
ושניהם - מקוממים.
שני שירים שבהם הדוברת מפצירה בנמען להקל על עצמו ע"י חלוקת העול,
אבל עושה את זה תוך כדי התייצבות בשוליים,
("אעמוד בפתחי יגוניך" אצל גולדברג, אצל שפירא "ללכת בין צלליך")
והנכחת עצמה (אצל שפירא 15 נטיות בגוף ראשון לא כולל חזרות על הפזמון, אצל גולדברג 13)
בסיטואציה הכאובה גם ככה, באקט ש(פתאום) נראה לי שיוצר רק עוד הפרעה.
היענוּ הזדהות וחמלה האלה על הנמען, בעוד שכל הפעולות המתוארות על הדוברת הן חיצוניות נורא. נורא.
כל הכאב הזה של הנמען אצל גולדברג יכול להזיז לדוברת רק "מעט",
והכאב של הנמען של שפירא, ש"מתיו מתקבצים",
מביא אותה ל"אל תפריע לקוצים שלך לשרוט את רגליי" ול"גם אני ארכין את ראשי".
זו לא אנדרסטייטמנט משום סוג. מדובר בזילות.
וכמובן, ההבטחה האמיצה "לשאת" את העול, לא למוט:
יש בי כח, יש בי כח,
אל תחוס עלי
(שפירא)
לא אפול, לא אכרע
אל תירא (גולדברג)
יא מתנשאות.
מי ביקש מכן לדחוף את "כפות ידי קטנות הן" (שפירא) או "בידיים טובות אשאנה" (גולדברג) אל תוך הכאב שלהם?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
