| 12/2009
"עם, מאכל מלכים"
של יצחק לאור,
הוא הספר שהמליץ לי עליו החדש הרך שטס לחו"ל,
ואני קראתי אותו, בהתחלה בקצב ואז לאט ולאט יותר,
עד שתפסתי את עצמי קוראת שתי שורות וסוגרת
[ר' כאן סעיף 2].
סיפרתי את זה לאותו אדם והוא צחק ואמר:
נדמה לי שקראתי אותו עד עמוד 150 בערך
ואת כל היתר- אחרי חמש שנים.
הספר מפטפט המון באופן מקסים עד מתיש, ורוב הדברים המעניינים נמסרים כבדרך אגב, בהערת שוליים או במאמר מוסגר. אז די איתו, אבל בינתיים, נתאספו לי ממנו ציטוטים.
(רק ממתי שהכנתי את הסימניה המשגעת ועד עמוד 200 בערך)
[25] בשקט כזה אתה מתעטף במין טלית שכולה אור, ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. מה אנוש כי תזכרנו. אלוהים יושב לו במרומיו ואינו מבחין בינינו, חיילים אפורים, פקידים, פועלים, נמלים, נמלים, אבל אם נפתח לו, יבוא בנו, כמו עשן, כמו אור. לדבר רק
דברים אמיתיים, לא אמיתיים, עמוקים, לא עמוקים, קלים, מרצדים כמו זוהר,
שפירית על פני המים.
[65] ... חרף ההודאה מראש בעליבות השפה (שהיא מין תקרה יצוקה, מבקשת לפעמים להיות שקופה, אבל איך אפשר להתייצב בין היקום לעיניים ולא להפריע), חרף ההודאה בעליבות השפה בבואה לתאר ...
[74] ... עכשיו פקח החייל את עיניו ומצמץ ועצם אותן שוב, ותיכף ומיד חיפש רוך, כאילו היה קופסת סיגריות ליד המיטה, ועטוף ליאות מלמל...
[86] ... אותו לילה היה הלילה האחרון של החורף, אולי אפילו מלקוש, שקט טיפטף על העולם. איש איש שמע את הגשם בקצב הלמות לבו שלו, מין פשרה בין הקצב שנדרשנו לתת, לקצב שהיה באמת שלנו, ואפילו ישנו טוב באותו לילה, כי ...
[107] ... פתאום נזכרה בפרט הזה (ככה הולכים סיפורים, שהם צוברים פרטים עם גלגולם, ואין טעם לשוב אל ראשיתם ולעדכנם, אלא מוטב לגלות מפעם לפעם דברים שקודם לא היו [אמת] ועכשיו הינם [אמת]). ...
ויש אחד, מעמוד 133, שמגיע לו פוסט בנפרד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
