הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 1/2010
וכבישים שבים בלי הרף. לבדם כסוס בלי רוכבו
נדבקתי.
שיר ליל שבת (מילים יהודה עמיחי, לחן משה וילנסקי).
עבר כבר שבוע מאז. שבוע אינטנסיבי, שבו יצא שבאמת לא היה לי זמן לשבת במנוחה מול המחשב אפילו רבע שעה שקטה בכל פעם. שניסיתי לגנוב איתה, עם האינטרנט שלי והאנשים שבה, מפגשים אינטימיים חטופים, ולא הצלחתי.
אפילו התייאשתי לכדי הודעת "תכף אשוב" ליקירים.
היתה ילדה שפרחה ברוח כמו ראש של סביון, מחכה שהרוח תשכך כדי לעגון מול המקלדת.
והנה ערב עכשיו כבר. ואני בפיג'מה נוחה ונעימה, ומול המחשב, והגעתי לחלק מהפינות שהתגעגעתי אליהן.
ולאט לאט אני עוברת מאי-השקט של השבוע אל אי-השקט של סוף השבוע, זה שחושש מהרגע הבא, שכבר לא יהיה לאן לרפרש ואשאר להעמיק את הנתיב. ורוצה לומר: למה ככה? כל כך הרבה דברים יפים יש. כל כך.
לא מגיעה לי שהות ארוכה יותר בתוך השקט?
מגיעה.
מתחילה חוטים של שיחה עם אחרים, עדיין מדגדג לי בידיים ובכל מיני מקומות אחרים הרצון להיקשר.
להיסבך. להיות בקרב מגע ומילים. וכמה שאני לא מסוגלת ללטוש בזה מבט, מסיטה את העיניים.
ובכל זאת התרגשות מדברים קטנים וריח של אבק שריפה כמו זיקוקים של יום הולדת מקצות האצבעות שלי.
מדהים אותי לא להיות שוות נפש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
