הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 2/2010
 פתח תקווה
ודווקא היה לי יום טוב היום.
זה התחיל בזה שהלכתי למקום אחר במקום לעבודה, דומה אבל עמוס פחות,
ויכולתי להרשות לעצמי לעבוד על דברים חשובים בלחץ פחות מבימים הרגילים.
והמשיך בזה שבירכתי לשלום כהרגלי אנשים בברכה ההזויה וחסרת ההקשר "חג שמח, צום קל",
ואז חשבתי על זה רגע והבנתי שהיא באמת היתה תקפה במלואה היום.
ואחרי זה ביקרתי במוזיאון תל אביב לראות את התערוכה של צדוק בן דוד לפני שתיסגר (בשבת),
ופרט למיצג העיקרי שעליו אין הרבה מה להרחיב מעבר ל: "היצירה שראיתי שהכי הכי קוראת לצילום פנורמי"
ולומר שהיא גורמת לתחושת התפעמות,
היו שם עוד כל מיני מיצגים מתוקים עם שמות מצחיקים כמו "איך לתפוס ארנב" ו"you talking to me?".
נשמע שלאיש הזה יש חוש הומור ומעניין איך היה לתפוס איתו שיחה.
ואחר כך לא ויתרתי על חלל התצוגה שיש בו תערוכות מתחלפות שמיועדות לילדים, ומסתבר שידעתי למה:
הנושא של התערוכה היה מרצדות (מוביילים) בהשראת אלכסנדר קלדר.
היה יפה ממש וגם בחנות המתנות התעכבתי עוד כדי להפר את האיזון של המובייל שהיה תלוי שם
ולהרגיש את התזוזה הפנימית שליוותה את התזוזה החיצונית הזאת.
היה יפה ממש ממש וכשחזרתי הביתה דגדג לי בידיים להכין מובייל בעצמי,
והפרזתי בנסיונות והכל יצא לי עקום, אבל לא-לא נהניתי בדרך.
אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?
אז למה זכיתי להרטב בגשם? ולמה הסתבר, כשחיפשנו בגלל הדואר שמחכה לי בסניף,
גילינו שתעודת הזהות שלי הלכה לאיבוד, ושכעת אני במעמד הרשמי של העיר פתח תקווה:
"לא באמת קיימת"?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
