הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 3/2010
 ודואג נורא.
מצאתי את עצמי שרה, באמצע היום.
"מקום קטן, עלוב ומשוגע, מקום רחוק, מקום לדאגה".
אבל גם "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו".
- מה זה היום הזה, שכל הזמן טוב לך? שאלה אותי לקראת סוף היום המפקדת שלי.
הסתכלתי עליה, לא מבינה.
-את שרה המון היום.
- אני בפאניקה מוחלטת!
ככה אני מתנהגת כשאני דואגת.
ורק בהסעה שרתי לי את שירי הלילה המרגיעים, והשתדלתי כמו שההוא שלא מכאן אבל מקרוב מספיק אמר: "נישמי, זכרי לנשום".
הגעתי לפינת הרחוב בדיוק בשעה שאמרתי לה שאגיע, עצבי מרוטים בירידה מהאוטובוס,
שונה "אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט, אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט".
שרה בנפש חצי שלמה "ניסיתי לעזוב אבל אני יודעת, אנחנו נשארים שנה אחר שנה".
וירדתי במורד הרחוב, מסתכלת על המרפסת שלה,
בדיק ב"האם אתה משיב האם אתה עונה לי" הבחנתי בדמות עומדת שם, צופה.
"אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי", התרככתי לידי חיוך גדול, והיא הנידה בידה לברכה.
"ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות." סיכמתי במדרגות בדרך למעלה.
חברה שלי חזרה מחו"ל.
בדרך הביתה כבר ביפבפתי בהקלה את "יש לי סימפטיה".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
