הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 3/2010
על החירות הזאת
(לראות, לחוש, לנשום/ לדעת, ליחל, להכשל).
בוקר טוב.
פחות משבוע, ובכל זאת נראה שעברו ימים רבים מאז הפעם האחרונה שכתבתי.
אני חושבת שקורה לי מה שהיה ב"מר אל כאן אנה"- אני רואה דבר יפה בעולם,
וכדי שלא ייעלם אני מיד רוצה להנציח אותו, לכתוב אותו או להפריד אותו לתוך ממורביליה נישאת,
אולי במקום להניח לו להיות בעולם ולהרגיש את היותי חלק מהעולם בכך שהבחנתי בו.
אצל אנה זה היה שהיא הלכה עם פנקס תמיד,
וכשראתה משהו היא ניגשה לעובר האורח הקרוב ביותר וביקשה ממנו ,תכתוב לי את זה, גדול, בבקשה".
ואילו אני מדפיסה אמרות בפונט בגודל 100 ומחברת אותן ותולה אותן מעל השולחן של המחשב שלי במשרד,
או שולחת לחברים חידה: "מי אמר למי ובאיזו סיטואציה: להחזיק במקום נקי ויבש, לסגור מיד עם הפתיחה".
גם אלי עוברי האורח האלה יכלו להגיב ב"ילדה, מה את רוצה?", אבל במקום זה הם מגיבים, לא תמיד כמו שאני רוצה אבל גם לא באופן פוגעני, ומשאירים לי את המרחב לשחק בו, למקם בו את האבחנות שלי, להחזיק את הפנקס בטווח רואי.
אני משתמשת באלה כנקודת משען להפיק לעצמי מפגן פנימי, שבו גם אם אנשים לא מבינים את מה שיש לי להגיד בדיוק באותו אופן שאני מוונת, לפחות אכפת להם מספיק ממני בשביל לא לשבור לי את זה. מין נחמת תכנית-ב' שכזאת. ואיפה החלק שבו אני מבינה שאם אני רואה את מה שאני רואה או מבינה את מה שיש לי להגיד, אז זה שווה עבורי גם בלי העיניים החיצוניות האלה?
וואי, זה קשה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
