| 4/2010
 יו, איזו ילדה טיפשה שאני!
הלכתי היום לביקור בממלכה הישנה שלי.
עד שהבחורה הנוספת שאמורה היתה לבוא תגיע מרחוק רחוק, היו אמורות לעבור כמה שעות.
אז צלצלתי לנגד אחד, זה שבשנה האחרונה לשהותי שם היה לפעמים יוצא מן השגרה איתי אל מסע שיחה,
זה שסיפרתי על האופן שבו השקט הנכון, המינורי שלו, ממסגר את ההתרגשות, כאן.
הוא אמר שהוא יהיה רק בתחילת היום כי אחר כך הוא נוסע.
שעה: שמונה עד עשר
כותרת: נגד אחד מפנה זמן בלו"ז העמוס שלו לצנצנת.
תוכן הפגישה: יש לי שעתיים לשרוף עד שהשניה באה. את הקפה שלי אני שותה שחור וחזק, בלי סוכר!
הגעתי ברבע לשבע עם ההסעה.
ישבתי ושתיתי תה עם הבחור שהוא הדור שאחרי הבחור החמוד מהמשרד שלי, שהוא הדור שאחרי.
ועוד כוס תה. את הקפה שמרתי לנגד אחד, שחור חזק, בלי סוכר.
"אני במשרד," סימסתי לו, "תקרא לי כשאתה מגיע".
בהעדר מה לעשות, עוד כוס תה, הולכות ונחלשות מאותו תיון.
ואחר כך קיבלתי את ההודעה שהדבר שהיה אמור להיות החל מאחר כך יהיה בבוקר, ולכן הוא לא מגיע.
"אבוי, אבל אתה היית גולת הכותרת שלי!"
משום מה זה דגדג לי בידיים, לא יכולתי לעשות את זה בהודעת טקסט.
התקשרתי: אז בוא ניפגש אחרי.
כמעט שעה לפני השעה שאמור היה להסתיים הסיור הוא אסף אותי משער הבסיס ונסענו.
במכנסיים צבאיים וחולצה לבנה וחיוך, הוא בכלל לא נראה לי כמו איש צבאי, נגד אחד הזה.
איש אחד מוכר, חום-עור, קטן-גוף וצנוע עם עיניים טובות,
מול וכנגד ועם החיוך שלו אני מתחייכת רחב בעצמי ונכנסת למכונית והוא אומר "וואו".
"תסגור את הפה", אני אומרת לו. "ייכנס לך זבוב".
ירדתי בחמישה עשר קילוגרמים בערך מאז שנפגשנו לאחרונה.
ידו בידי חמה ורכה ומוצקה, לוחצת את שלי וחשמל באוויר.
"זה מדהים, זה לא רק המשקל, את, יש לך אור בפנים"
הוא אומר ואני חושבת "אללי, הוא צודק" וגם "איך שהוא מביט" וגם "תסתכל על הכביש",
אבל אומרת: "זה המבט שלך, אני מחזירה אותו אליך".
איש אחד מוכר ואני מחפשים מקום לשבת בו,
מוצאים מקום שנראה חצי מטופח אי שם בצידי הדרך.
(איזו מין ילדה טיפשה ומטומטמת אני,
שאני מסכימה שאיש אחד, לא משנה כמה מוכר,
יסטה איתי לבד מהכביש אל פרדס?!?!?!)
איש אחד יוצא מהמכונית ואני יוצאת מהמכונית ואנחנו מתחבקים,
ומיד המשקפיים מוצאים את עצמם ביד שלי ואני את האף שלי בשקע הצוואר שלו.
עוד הייתי יכולה לקחת פסיעה אחורה ולהתעשת, אבל לא לקחתי.
במקום זה התיישבנו על שמיכה בפרדס,
תחת כותרת המשנה: "בל נגזימה! אני לא רוצה שיקרה שום דבר שאחריו לא נוכל להסתכל זה לזו בעיניים".
היה לי קשה להתמודד עם הרגעים שבהם היתה קריאה של כוח אחר משל הידידות שלנו,
אבל חי נפשי, ברגע אחד נחתי לגמרי מהמולת הפתאום הזאת והסתכלתי מסביב,
וראיתי פרדס והרחתי פריחת הדרים, והתנגן לי רגע בראש שוב "עמוק, עמוק בטל פועם לבבי",
ולמרות שלא ציטטתי לו אותו, כי זה לא היה נכון, בטחתי שאני שמורה משיאונה לי כל רע.
אני בסדר, אני בסדר, לא קרה שום דבר, בחיי.
ועם זאת הרגעים האלה, הקרובים,
מעוררים בי את החיוך ההוא, המיוחד, ששמור למצבים שמיופים בריגוש אחר.
(שמץ של מבוכה, קסם בחיוכה
אור על פניה נח, ורואים עליה שהיא באה מאהבה).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
