הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 4/2010
ביום ראשון אני בונה לי מכונה של זמן
ביום שני מפעיל אותה וחוזר בזמן.
ביום ראשון אני בונה לי מכונה של זמן...
(היפופוטם)
נמאס לי מזה שכל השבוע מרגיש כמו יום ראשון.
כלומר, עד כמה שחשבתי שהרעיון של יותר ימי שבתון הוא קוסם,
העניין הזה שיש יום ראשון ושני ואז "שבת" וראשון ושני ושוב "שבת" (וכו')-
ממש מתיש. וזה שחלק מהם מתעקשים להתכנות ~רביעי~ ממש לא מסייע.
היום כל היום בהרגשה הגרועה של עצבים מתוחים,
לאט לאט מתחילה להרגיש אותי ניתקת מעצמי.
באמצע היום כבר המצב מידרדר לכדי:
"צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח"
כאן בבית אני נזכרת שכבר שלשום הייתי בsound of silence.
"זה ככה", אני מנסה להלחם בתחושה שאני צריכה להלחם בזה,
ללא הועיל.
לא יכולה לקבל את הטיעון שלו "זה טבעי לנו, אנחנו נחים בנתק הזה".
במקום זה אני מנסה להפציר בעצמי לקום,
כמו ילד שדוקר גווית חיה.
ללא הואיל.
עריכה:
אני עוברת על הלינקים שלי ובכל זאת מרוצה מההבדל.
יש בכל זאת התקדמות,
יש בכל זאת התרככות.
מ"גם אני רוצה לחיות נכון" ל"מכונה יוצאת דופן".
ו"שיר מגרש את החושך" קשה ומתיש, אבל יש בו צועניה עיקשת, והוא הולך יד ביד עם "האיש שאֹהַב"
והעיקר שאני לא כולי כאב ועריה וזעקה כמו הביצוע הזה של "משירי ארץ אהבתי".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
