| 5/2010
אכל"ש (אם כותבים לא שוכחים), ובמקרה זה- ציטוטים
יש ספר שקיבלתי במתנה לפני המון המון שנים, כשהגיל שלי עוד היה חד ספרתי, והוא נקרא "בלגן בחדר".
הוא מתחיל ב
"דנה הלכה אל הדודה שולה,
ותראו מה נתנו לה:
סוכריה על מקל
וקולד מתקפל
צמר מגולגל,
ברז מקולקל..."
יש קונפליקט :
"אחיה אסי, מאוד מאוד כעסי.
למה ומדוע לו אין בכלל אף צעצוע?"
וכמובן שגם הוא הולך לדודה, ומקבל רשימה מחורזת כזאת של ג'אנק:
"גולה מזכוכית,
כפית בלי ידית
משקפיים (רק מסגרת)
קופסה מפח שלא נסגרת..."
והשורה התחתונה:
ועכשיו הכל בסדר
איזה בלגן בחדר.
הייתי בתורנות ולכן היתה לי הזדמנות לחמוק מוקדם מהעבודה.
ואז מה שעשיתי הוא לנסוע הביתה ולהכנס לספריה,
לקרוא את העותק שאינו להשאלה של "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר.
והנה מה שהבאתי משם (בלי מרכאות, ההדגשות שלי ולא מקוריות, בסוגריים מספרי עמודים כשטרחתי לציין), ובתוספת קישורים אסוציאטיביים שלי לטקסטים ומקומות אחרים שנתקלתי ברעיונות דומים על הרשת:
יחס הבוז אל הקטנים והחלשים יותר מהווה את ההגנה הטובה ביותר כנגד פריצת רגשות חולשה עצמיים, כאשר הבוז הוא ביטוי לחולשה שפוצלה מן האני (ע' 98)
עקרון יסוד קבוע שלי הוא כי למטופל אין אפשרות כלשהי לספר לי את הסיפור הזה, אלא בדיוק באופן שהוא עושה זאת. לפיכך כל הרגשות העולים בי, לרבות הרוגז, הינם חלק משפת הצופן שלו, ועל כן הם בעלי ערך היוריסטי רב (ע' 108)
כדי שיבינו אותו, זקוק הילד האילם לשותף אמפתי במיוחד, שאם לא כן, לא תשמש השפה לביטוי המחשבות והרגשות האמיתיים, אלא להסתרתם, הסוואתם והכחשה שלהם, דהיינו לביטוי העצמי המזויף. (ע' 109)
החברה לא זו בלבד שהיא מפעילה דיכוי על המשאלות היצריות, אלא גם (ובעיקר!) היא מדכאה רגשות מסוימים (כגון זעם) וצרכים נרקיסיטיים (אחר תשומת לב, שיקוף וכבוד). זאת מפני שמתן היתר לרגשות כגון אלה ומילויים אצל הילדים יוביל אל אוטונומיה רגשית ואל חוסן רגשי ודבר זהה לא יעלה בקנה אחד עם האינטרסים של בעלי השררה.
בפסיכוזה נהפך הניצול שהילד היה נתון בו לדלוזיות
(אני התחברתי מהמקרה ההפוך, שניצול אמיתי מועבר ביחד עם הכחשה שלו כך שנוצרת מצוקה אמיתית עם אצטלה של דלוזיה, פסקה אחרונה לפני ההערות כאן)
ציטוט ממהלר: תחושותיו הפנימיות של התינוק ושל הפעוט בונות את הגרעין שממנו מתפתח העצמי. נראה כי הם נשארים כמוקד, שסביבו מתגבשת הרגשת העצמי, המהווה יסוד לבניית תחושת הזהות.
"מיומו הראשון, כמו צמח המפנה את עצמו אל השמש" (תיאור של ילד המתכוונן לצרכי אמו)
ציטוט כותרת מאמר של פרויד מ1914: לזכור, לחזור ולעבד (מזכיר לי ובכל זאת בכלל לא אותו דבר כמו שתי השלשות: Alt+Ctrl+Delete, ו- Halt, Control, Decode, אחת צירוף מאתחל במחשב והשניה שלי).
בעקבות כמה משפטים שאליס מילר כתבה לגבי טיעונים רווחים של אנשים שבטיפול מגלים שנגזלה מהם ילדותם על החוויות שבה מפני רגשות שפוצלו מהם עקב היותם בלתי ניתנים להכלה והעדר גורם מחזיק- זה גורם לי לחשוב על חיים נחמן ביאליק: הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות... אומרים יש בעולם נעורים, היכן נעורי? (ביאליק היה עצמי כוזב?)
תחת הריקנות של פנטזיות הגדלות מתגלה עושר בלתי צפוי של חיוניות. אין זו שיבה הביתה, שכן בית מעולם לא היה. זוהי מציאת הבית. (ע' 46)
שילוב של הופעת הגרנזיוזיות והדכאון לסירוגין מצוי אצל אנשים רבים. אלה הם שני צידי אותה המדליה, שניתן לכנותה אני מזוייף, מדליה שבזמנו הוענקה תמורת הישגם (ע' 66)
חרדה רבה מפני אובדן אהבה ועקב זאת נכונות יתרה לסתגלנות (69) (אישיות גבולית? אישיות תלותית?)
יש אזהרה ממנגנון של חוסר אפשרות להכיר ולעכל ולהתאבל על שלא היה גורם מכיל וכו' בזמן המתאים, אשר גורמת לשימור עיקש של האשליה כי ניתן עדיין להציל את השיח הזה.
ובשוליים:
מה זה:
אפוריזם (לא יכלו לכתוב אמרת-שפר?)
היוריסטי
מי זה:
מהלר M.Mahler
קוהוט Kohut
יונג Jong (כתבים מוקדמים)
מה עוד
לחזור לקרוא את טרופיזמים
(ועכשיו הכל בסדר
איזה בלגן בחדר).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
