| 6/2010
קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.
שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר,
והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה
אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן
קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא
ממשיך לחיות את חייו וליפול שוש ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה
רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת
גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע
שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם.
שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין
שהוא חי בגיהנום.
[ריימונד קארבר, מתוך ההקדמה ל"שירים", בתרגום ועריכת עוזי וייל].
[גלגל בתוך גלגל. פוסט עם יותר קישורים ממילות קישור, אתם מוזמנים לעשות איתי את הדרך]
התחלתי מהתכוונות.
"ספרי לי מה קורה עכשיו בחיי האהבה שלך",
הוא אמר, ואני הרהרתי באהבות ובגלות.
באהבות, הרהרתי,
במצב הזה שבין אנשים המצויים זה אצל זה. האינטימיות השלווה ועם זאת המוחזקת:
חיק, מילת הזמן הזה (שבשולי הבלוג) היא חיק, ולא בכדי.
[הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות ויהי חיקך מקלט ראשי]
במצב הזה, שאפשר להרחיק לכת ולומר עליו שהוא דמוי רחם,
מן הנינוחות הזאת שמשיחים בה עולה מקצבו המנחם של הלב.
[עמוק בטל פועם לבבי, (גם ביצוע)].
ואז נזכרתי בשורה הקשה, האחרונה, של אלדר אב ב"זמן-מר":
מאוחר -
לאהוב
מוקדם -
למות
אלך לישון.
בשנתי,
אני קבר אחים
למילים נרדפות
שלא אמרתי לך.
בבוקר,אעזוב.
וכבר לא אשים בך פעמיי
(בסוף מצאתי, שאכן השארתי אותו לעצמי תחת "אך היא עוד תחלום על מלמד הבקר", פה בצד, אבל-)
אבל בדרך כשחיפשתי אותו, נתקלתי בהמשך של רעיון קודם (קול, ייצוג, שפה, אישה):
אותו מאבק שחי אדם בשפה זרה.
בדרך, כשחיפשתי אותו, מצאתי את הפוסט הזה.
שהוא חשוב בפני עצמו מכורח הטיעון, אבל משפט אחד בו משך את עיני במיוחד:
גולים משפתנו, גולים משפתותינו.
אותם חיים שיש למי שיודע שהוא חי בשפה זרה, שיכול להצביע על שפת האם שלו,
ואותם חיים שיש למי שרק מרגיש צלו של משהו.
הגלות הפנימית, לרוב היא נותרת בלתי מתוייגת, לא מדוברת.
ועל רגע ההבלחה הזה, פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך.
ובכל זאת גם על הפחד להסתכל על הנתון הזה, הדחף להפנות את המבט.
שכן לפיתת השייכות וכאב הגלות הולכים כאן יד ביד,
והגילוי הזה, ההכרה הזאת, שאתה חי בגיהנום. לפעמים (פעם- תמיד) נדמה לי
שאני מעדיפה להשאיר דווקא אותו לא מתוייג, גם במחיר של התמשכות הגלות.
נדודי המחשב שלי, לפעמים הם שווים ממש.
עכשיו את כל מילות הגלות האלה אני מקבצת לכאן, למרחב שבו אני משיחה את עצמי.
גם אם אין שורה תחתונה מובהקת, עדיין יש תנועה עדינה, התכוונות,
כולה כתובה בתוך המקף הזה כשאני נענית ב"כן-".
ראיתם שגם לאיש בציטוט של קארבר אין מקום לאהובים?
ובכל זאת כל שותף שלי להסחה הזאת, לקריאה הזאת שיש בה קריאה, שיש בסופה מקף מצביע ומכוון-
אלה (ואני, הקוראת הסמויה) אהובי עכשיו. בחיי האהבה שלי.
ויחד איתנו אחותנו, אמנו, אהובתנו- השפה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
