| 6/2010
"הייתי צריך משהו שיזכיר לי מי אני"
גיא הנפלא מעונג שבת לקח אליו לקבוצת העונג גם את הבלוג טאבולה ראסה,
שמתעד קעקועים, ומה שהאנשים שלהם אמרו עליהם. יש שם מגוון בנושאים ובהיקף,
מאנשים שרוב הגוף שלהם מקועקע, ועד מישהי שקעקעה כמה נקודות בתבנית שמסתיימת בנקודת החן שלה.
יפה, ומומלץ.
שם מצאתי את אושרי, שקעקע בהחלטה של רגע על פרקי הידיים שלו *osh* *ree*.
ויש לו גם שרשרת כזאת:
לא הייתי אומרת כלום לולא ההסבר שלו:
"זה היה אחרי יום קשה ומדכא, הייתי צריך משהו שיזכיר לי מי אני."
וזו הזדמנות לומר משהו ששוכב כאן מזמן, במגירת הנושאים הלא ממומשים-
זה הכל אותו דבר, דבר והילוכו*.
ג'ני: ברקוד
MJ (ציטטה וכבר מחקה): ציפור מה את מזמרת (מילים)
זוש: קולן
צנצנת: יהיה בסדר/מי את?
זה קשה, להרגיש לא קיים לפעמים.
בעיני זו התחושה שאין לי עמוד שדרה בפני עצמי,
שאני צריכה להשלים את היציבות שלי עם מבנים תומכים חיצוניים,
כמו שריון של סרטנים, קשיח, שמחזיק את הבשר שלהם מלרפוס.
פעם הייתי בסדנה, שם נתנו לנו לשכב על גליונות נייר גדולים,
ציירו את מתאר גופנו על הנייר בטוש ואחר כך השאירו אותנו למשך זמן מה, לצבוע את הדמות.
בתום השעה התהלכתי בין הדמויות של כולם שהיו תלויות:
רק זו שלי היתה ריקה מבפנים, מוגדרת על ידי הצביעה החיצונית.
"תחושותיו הפנימיות של התינוק ושל הפעוט בונות את הגרעין שממנו מתפתח העצמי. נראה כי הם נשארים כמוקד, שסביבו מתגבשת הרגשת העצמי, המהווה יסוד לבניית תחושת הזהות". (מהלר, ציטוט בתוך "הטרגדיה של הילד המחונן" של אליס מילר).
בעדר תחושת עצמי ברורה, אני מוצאת את ההוכחה לקיומי בעדויות עוקפות, בדימויים מהעולם הפיזי:
אני יודעת שאני קיימת כאשר אור נשבר או מוחזר ממני. כאשר מוכח לי שאחרים רואים אותי על ידי השתקפות ושיקוף.
כאשר חוזר אלי הד מגדות כלשהן.
כשהייתי "צופר ערפל", תחת הכותרת "לאן", תיאור הבלוג היה קבוע:
בהגיעו למיצר השרוי בערפל, היה תוקע בחצוצרתו,
מקשיב בתשומת לב להד החוזר מן הגדה ומהגדה שכנגד,
ועל פיו היה תוכן את המסלול הדרוש לשם מעבר.
(זה עוד כאן בצד. הרי ידעתי שיום אחד היא תחזור.)
הדימוי לקוח מתוך ספר מסע שקראתי בילדותי.
אני לא זוכרת את הספר או איזה מיצר זה היה, אבל אופי הגישוש הזה, לא שכחתי אותו.
לא אותו, ולא את התחינה הזאת בThe logical song
please tell me who I am.
זה הקושי לשמוע את הקול הפנימי, הצורך בקריאת כיוון מבחוץ.
הצורך בקולן על מנת להתכוון לפיו, הדחף לוודא שוב ושוב את הקיום ע"י הרצת עצמך דרך כל קורא ברקוד אפשרי.
תחושת הערעור, חוסר הבטחון הזה, שגורם לך לתהות אם זה השיר שלך, מזמר דרך גרונך.
במקרה שלי: השימור האובססיבי של תמונות וציטוטים, זכרון נייד,
אבל יותר מהכל הצורך הבוטה בעיניים של אחרים שיחזיקו את דמותי.
[ציטוט מאת נורית זרחי שג'ני המליצה לי עליה]
[לא יכולה לבכות כשלא מסתכלים עלי]
[שומרי הזכרון שלי]
כך או אחרת (נתחיל מאחרת, כדי לשמר טעם טוב בסוף):
אחרת-
כשדברים הם כל כך חיצוניים, שהכל נסמך על רמזים,
אפילו כשנוכח דיבור על רגש הוא נתפס כלא רלוונטי, מה שרלוונטי הוא המעשים:
[אז הלכתי הצידה וסחטתי לך / שלושים תפוזים שהיו במטבח
את חייכת כששאלת אם זה מיץ אמיתי / אולי את בכל זאת אוהבת אותי (מילים)]
וכך-
בדרך כלל הם האנשים שאני באינטימיות איתם,
משום שרק כך ניתן לחוות חוויות כל כך ראשוניות, שניתן לשייך אותן אל העצמי גם מבלי להצטרך לתייג אותן קודם.
[ואת כל המילים שלנו את היית שומעת / גם בלי שאני אומר לך את עצמי / אני נולד, אני רואה (מילים)].
(בגלל זה "חיק" היא מילה כל כך חשובה).
* והתנצלותי שלוחה לזוש ולג'ני על שאני מפרשת את הטקסטים שלהן כל כך כרצוני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
