הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 6/2010
 ועוד משהו, אטימולוגי ועצוב, על העצמי.
ב"רצות עם זאבים", שזה ספר ניו אייג'י למדי שמנתח ניתוח פסיכולוגיסטי לאגדות עם ישנות דרך נרטיב האשה הפראית ומראה מה המסרים המעצימים לנשים שאפשר לדלות מהן, הסיפור הראשון עוסק בקוסמת העצמות. קוסמת העצמות היא אשה זקנה זקנה שמשוטטת בהרים, מקוששת עצמות זאבים, באורך רוח, בנחישות, באהבה, ומרכיבה מהן בעדינות שלד.
בכל פעם שהיא משלימה שלד, הוא קורם עור וגידים, וזאבה חיה ופראית רצה אל תוך היער.
הניתוח אומר שעצמות הן עמידות באופן יוצא דופן, שהן נשארות גם אחרי רקבון הגוף, והן מייצגות את החלק שלא ניתן להשמדה ברוח האדם, שתמיד יש תקווה לאסוף אותו, ולחַיות את הנפש הפראית והחיה והעדרית והאוהבת.
אז מה הפלא ש"עצמי" בא מלשון "עצם"?
ומה הפלא שבדימוי שלי, השריון המחזיק את הבשר מבחוץ בא כתחליף לשלד?
ב"סיפור שאינו נגמר" יש צבא שלם כזה, של קליפות נבובות ש(מו)נעות בכח המחשבה והשכנוע העצמי של המלכה שכחתי-את-שמה. כשהיא נהרגת כל זה (הם כולם) צונח(ים) בגל מתכת גדול.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
