הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 7/2010
מה שקרה לי בלילה
הוא חלום בתוך חלום בתוך חלום של רדיפה.
חלמתי על שתי בנות שעולות במדרגות, הנעליים נכנסות בשלמותן לתוך קופסאות
מים, כנראה כדי להטעות מבחינת הריח, שהרודף לא יוכל להתחקות. האחת שותה
מיץ בקש מוכס חד פעמית ומציינת שטעם המיץ השתנה לאורך המסלול, שונה למטה
ולמעלה, וזה כנראה משום איזה רכיב שהשתנה בדריכה שלהן. משהו שמסמן אותן,
הטעם של האוויר אף הוא משתנה, לחרדה.
בחלום בתוך חלום יש דג טורף ששוחה באוויר, המכונף לוכד אותו בתוך שקית ניילון, אני רואה את
הניבים שלו, זה רק עניין של זמן עד שהוא ישתחרר, מים נוטפים מהטלוויזיה
רגע לפני שמכבים אותה.
אנשים לאורך המדרכה ההיא הם כולם סוכנים של איזה מסר, מחזיקים בלונים
צבעוניים, בהיסף סימן יד הם שומטים את החוט וכל הבלונים מתרוממים לאווייר
חוץ משורה אחת של ילדים עם בלונים אדומים, אני לא יודעת אם התנועה הזאת
היתה מכוונת או בשוגג. האחרונים שנשארים נמשכים אל הזדווגות משונה. כל בני
המשפחה בחתונה הזאת מוזרים, הם בעצם חייזרים ויש להם שיטת זיווג
מאוד משונה, ראיתי אותה בחלום אבל חוץ מסבך גפיים אני לא בטוחה בכלום.
לרוב הם מניבים צאצאים ממש מכוערים אבל לפעמים יפים שלא ניתן להבחין שהם
לא מן העולם הזה. הם הגיעו ארצה כלואים בבקבוקים, יש עדיין סיפור משפחתי
על האח שפקק את עצמו עם בקבוק מלא מדי וכל הדרך היה צריך להתאפק עם הפיפי
כדי שהבקבוק לא יתפוצץ.
בחתונה יש בחור שמספר סיפור בהתכנסות המשפחתית במורד המדרגות, ובמעלה
המדרגות כל מה שהוא מספר מתרחש, ארוסתו נקלעת למצבים מסוכנים מכח הסיפור
שלו. כשהסיפור מסתיים ואני מסתכלת על המספר ועל ארוסתו אני מגלה שהשיער
שלהם האפיר ותבניתו משונה, הוא הפסיק לצמוח מאימת הסיפור ומה שהתגולל בו.
התעוררתי לפני השעון המעורר עם כל החלומות האלה במחסנית ועירנית לגמרי כמעט מזנקת אל הדף.
אתמול בערב הייתי בעצרת מחאה לביטול חוק ההתיישנות והגברת אכיפה על פשעי מין, בקטינים ובכלל. אני לא יכולה לחשוב ולא יכולה שלא לחשוב ששני אלה קשורים. מטריד אותי שלא מדווח דבר על העצרת הזאת בשום כלי תקשורת מרכזי. חיפשתי.
חלק מהבוצ'יו הקשוחות ואפילו מהטרנסים הגיעו עם החזה שלהם לא אסוף. נשים. הנכחת הנשיות בגוף.
עמדתי וישבתי והייתי מסביב לנערה בוכיה שהיא בעצם בגילי. הייתי רחוק רחוק משם.
מאיה ורד לב דיברה על הבמה. דברים נחושים וטובים, עם סדרי עדיפויות. נראה
לי אבסורד שאשה עם כל כך הרבה יכולת, יכלה למעשה לפני העצרת הזאת לבחור רק
בדרך אחת ליצור שינוי- בגופה, בשביתת רעב.
קראתי אתמול על DBT, זו טכניקת טיפול באישיות גבולית (הרבה נפגעות גילוי
עריות הן אישיות גבולית) היה כתוב שם ששימוש בטאפורה הוא אחד הכלים היותר
שימושיים בטיפול (חשבתי על זה שכל החלומות שלי מהלילה עוסקים ברדיפה).
כמה מהנשים שהיו שם בעצרת הן מטפלות או מטופלות? נפגעות כאלה או אחרות?
מתי התחלתי להגדיר את עצמי ככזאת (אחרי ההבחנה של המכונף, כנראה) ומאיפה
נבעה ה"יכולת" הראשונית שלי לדחוק הצידה את ההתנגדות בתקופה המבישה ההיא
עצמה? איפה למדתי את זה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
