הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 7/2010
 צבא, לאום, חברה.
א. דוגמנית.
זוכרים? בצבא אי אפשר להיות דוגמנית. אבל אכן אפשר כמוני, להשתחרר
ולקבל במעמד זה תעודה שכתוב עליה "נושאת תעודת ארד זו הינה..."
ב. מושתק
"מזכיר הממשלה: האתוס הציוני מודר מהתקשורת הישראלית".
לטענתו (תקראו, זה מעניין) אם הוא מופיע- אז בהקשר ביקורתי.
כאילו מערכת החינוך והתקשורת הישראלית תומכת בהקשרים ביקורתיים.
השורה האחרונה: "זה המשימה שלי. קהל היעד הוא בני נוער וצעירים".
מממ. מעניין למה דווקא קהל היעד הזה.
ג. פריפריה
הכנסת אישרה חוק שלפיו חיילים משוחררים (כלומר, יהודים) יזכו ללמוד בשנה ראשונה חינם במכללות בפריפריה:
בנגב, בגליל, בשומרון ובירושלים. החוק אינו חל על אונ' בן גוריון בנגב (ועל זה משום מה אין ויכוח), ולא על העברית בירושלים (ומשום מה על זה יש, למרות שממתי ירושלים היא פריפריה?). לא יודעת מה להגיד על זה.
חזרה לפוסט הדוגמנית נראה לי.
ד. אה, כן. עוד מבית מדרון חלקלק: עבודה של סיון הורביץ בסיום התואר בHIT (פריפריה?):
סוף העולם ימינה, עתידה של מדינה שמאסה בדמוקרטיה.
ה. חיים או אדמה
לפני כשבועיים נכנסתי למזגן המקפיא מדי של איזה רב סרן בצה"ל, ויצא לנו להתחיל לדבר על הסכסוך שבבסיס קיומה של המדינה. זה פשוט, הוא אמר. כל אחד מגבש את דעתו בקשר למה חשוב יותר: חיים או אדמה. אם את מאמינה בחיים, אז יש סט של תשובות שהולך עם זה. אם באדמה, סט אחר. אני התלבטתי. אני יודע במה אני בוחר. לפי השאלות שלך, לפי מה שאת מביאה, את מאמינה בחיים. בסופו של דבר תתחילי לשאול את עצמך אם ההיאחזות באדמה הזאת לא מזיקה/מסוכנת לך. לך, לילדים שלך. לחיים שלך ושל אחרים.
ו. דרכון זר.
לצערי הוא צודק. ההיאחזות שלי היא לא באדמה. היא בשפה. העברית חשובה לי, היא בנימי, היא בדמי. ובכל זאת היום, אחרי הסט הזה של כתבות, הרהרתי בפעם הראשונה בצער בכך שאין לי בכיס איזו תכנית מגירה מסוג "הדרכון הזר".
ז. פחד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
